הטוב הרע והלא-נורא
(או על החברים של יהל, על הסבל ואיך בסך הכל
עושים כאן חיים...)
על החברים ההודים של יהל שמעתי הרבה, עוד לפני
שהודו נראתה לי מקום ממשי לנחות בו. את מילאפ אירחנו בארץ והוא עשה רושם של הודי,
שקט ביישן וחביב ורק יכולתי להניח שיש בו מעבר לזה אם יהל התחבר דווקא אליו וטרח כל
כך הרבה לארגן לו טיול של שבועיים בארץ.
כמו שכבר נאמר, מילאפ חיכה לנו בתחנת הרכבת עם
זר פרחים הודי שהוגש לי כלאחר כבוד. הוא היה שם יחד עם הג'יפ והנהג שלו. איך שהגענו
לדרמסאללה, שיכנו אתנו במלון של אח שח מילאפ – סובאש, בסוויטה הנשיאותית – חדר
פינתי עם טלביזיה... המלון נמצא בבגסו השכונה שמעל למרכז העיירה – 20 דקות הליכה
ו-7 דקות באופנוע. למילאפ משרד תיירות – Summit Adventures
שמארגן טיולים באזור בג'יפים, או טרקים, ניתן לקנות שם כרטיסי נסיעה בתחבורה
ציבורית, להחליף כסף, לחייג לחו"ל והוא עצמו מקושר כמובן לאינטרנט במחשב ובמחשב
הנישא שיהל קנה לו בארץ. כך שאת כל השירותים האלה אנו מקבלים חינם. המשרד נמצא ממש
בצמוד למסעדת "אשוקה", השייכת לאח אחר של מילאפ – אג'יד. אג'יד הקים את המסעדה
והיום היא יעד מבוקש לתיירים רבים ובעיקר ישראלים. אג'יד "חי" את המסעדה מאוד ומאוד
חשוב לו לשמור על איכות ועל לקוחות. הוא כל הזמן מזמין אותנו, כמובן שאם נרצה לשלם
זה יהיה מבחינתו עלבון גדול. בקיצור, מכל הבחינות מטפלים בנו ומספקים את צרכנו.
אנחנו מבלים איתם די הרבה זמן שמהלכו למדתי להכיר את משפחת נהריה טוב יותר. כל דבר
שהם עושים למעננו נעשה באהבה גדולה, בלי לצפות לתגמול כשהתגמול מבחינתם הוא בכך שהם
עזרו לנו. מצב חד כיווני זה גורם לי תחושת אי נוחות מסוימת ואני מנסה לנחם את עצמי
בכך שגם אנחנו אירחנו את מילאפ בארץ, יהל לקח אותו להמון מקומות ורק נשאר לי להדחיק
את העובדה שנתתי לו לישון על מזרן בגג ולא התעקשתי (למרות שהצעתי) שישן אצלנו בחדר
(איזה פדיחה, בטח לא חינוך שקיבלתי מאמא שלי, אבל יהל התעקש שנורא נוח לו ככה, והוא
מכת ה"גדים" – אנשי ההרים, נוח לו לישול תחת כיפת השמיים ...). מילאפ הגיע לארץ עם
שלל מתנות לכולם מהודו – לי, להורים של יהל, לאחות לאחייניות, באמת לא פיספס אף אחד
ואילו אנחנו שכחנו להביא לו מתנות מרב הלחץ שלפני היציאה. את רוב המזכרות שכבר כן
קנינו מבעוד מועד גם שכחנו בארץ, כך שחוץ מספר שאמא של יהל טרחה לקנות למילאפ ואותו
לא שכחנו, אנחנו בידיים ריקות... באמת תחושה לא נעימה לצד הפולני שלי.
בכל זאת אנחנו מבלים איתם זמן רב והם נהנים
לדבר עם יהל. בעיקר אג'יד, מנהל המסעדה. כשהם יושבים ומשוחחים ניכרת ההדדיות של
מערכת היחסים וניתן לראות כמה הם מעריכים את יהל והחברות איתו תורמת להם. זה נותן
לי הרגשה טובה. בכלל, אני צללתי לקשר חזק שהתבשל בין יהל למשפחת נהריה במשך כמה
שנים זה נראה כאילו החברות בינהם תמיד הייתה כך, אבל ברור לי שזה משהו שהתפתח עם
הזמן ועם השנים. הערך-מוסף הזה של החברות של יהל עם הודים וטיבטים מקומיים, עושה
עבורי את ההבדל. קשה לבנות קשר כזה והוא נבנה באיטיות בזמן שיהל חי כאן. אם הייתי
צריכה להתחבר לישראלים או התיירים האחרים שכאן, כפי שהנטייה הראשונית הטבעית שלי
במקום זר, זה היה משנה לגמרי את החוויה שלי. הישראלים שכאן הם לא משהו שמעניין אותי
להתחבר אליו (בהכללה כמובן וגם בלשון המעטה) וזה שיהל כבר עשה את העבודה "הקשה"
ומצא אנשים מעניינים להיות איתם, זה כיף גדול.
לעומת
משפחת נהריה פגשתי גם את באפי. באפי הוא מוכר האופנועים בסניף הונדה בפתאנקות. אצלו
יהל קנה בעבר אופנועים ואליו הלכנו לקנות 2 אופנועים גם השנה. יהל תאר אותו כילד
טוב ומצחיק. הוא קורא לו האפי-באפי למרות שבאפי מתעקש לקרוא לעצמו באד-באפי... באפי
ביקש מיהל שיביא לו בקבוק יין מהארץ עבור דוד שלו ומאחר והוא ביקש זכרנו להביא.
לבאפי מאוד חשוב הקשר שלו עם יהל והוא מביא לו כבוד גדול אבל נראה שרק הכבוד חשוב
לבאפי. בזמן המשא-ומתן לגבי האופנועים הוא היה מאוד קשוח ולא היה מוכן לבוא לקראתנו
במחיר באביזרים וכיוצא-בזה. סביר להניח שלבאפי אין שום גמישות. הוא בסך הכל פקיד
ב"אולם המכירות" (-ראו תמונות, לדעתי זה נראה יותר כמו תא-מעצר...) הוא נתן לנו את
ההנחה המותרת היחידה וזהו. אבל הוא התעקש לשחק את הקשוח לסרב לכל בקשה ולשחק אותה
כאילו הוא איש עסקים קשוח. אני מאוד לא אהבתי את זה. ליהל זה לא כל-כך מזיז. הוא
משחק איתו את המשחק והם אחר-כך נשארים חברים, אבל אני טוענת שאם הוא רוצה להיות חבר
שימחל על כבודו, ויראה שהוא בצד שלנו: מנסה לעזור, ועושה מה שהוא יכול. אבל באפי
הוא מזן אחר ואני מסכימה איתו – הוא באד-באפי ולא האפי-באפי.
מילאפ והמשפחה שלו הם ללא ספק אלו שאחראים
לנחיתה הרכה שלי בהודו. (חוץ מיהל, כמובן, שלא מפסיק לדאוג לי ולוודא שאני
מרוצה...) יש לנו מקום נוח לישון מקום טעים ובטוח לאכול ולשתות בלי שילשולים מקום
סביר לעשות פיפי כשאנחנו מסתובבים במרכז מקלוד,גנג' וכו'. אבל זו בכל זאת הודו.
אנחנו (ההודים...) רגילים לראות את הכוס המלאה אבל מאחר שאתם המערביים לא מוכנים
לקבל רק את הטוב ואמא של יהל שואלת "איפה הסבל???", אז למען היצר הרע – הנה כמה
טרוניות.... אז חוץ מנחיתה על סירפד שלימדה אותי לבדוק איפה אני שמה את היד לפני
שאני מחליקה, יש עוד כמה אי-נוחויות. אומנם קיבלנו סוויטה נשיאותית עם מקלחת ואסלה
אבל כאן זה הודו, הם למדו
שמערבים
אוהבים אסלות ויודעים איך היא נראית אבל לא ממש יודעים מה לעשות איתה. האסלה,
מחרסינה ורדרדה, מונחת על הרצפה ולא מחוברת, צריך להיות מאוד זהירים כשקמים
ומתיישבים (לאלו ביננו שמתיישבים). מושב האסלה היה פעם מחובר לאסלה או שלא היום הוא
רק מונח. יש שם כמובן רק טוש ולא אמבטיה, עם דוד ועם מים חמים אבל זרם די זרזיפי
משפריץ לכל הכיוונים. ההודים כנראה לא הבינו למה בחדר המקלחת המערבי, שכבר יש בו
דלת, צריך גם וילון אז הם ויתרו עליו והמגב כמובן טרם הגיע למחוזותיהם. ואם הגענו
לדלת אז כל קשר בין הדלת ובין המשקוף שלה נראה מקרי והללו לא ממש יושבים זה בתוך
זה... הכיור דווקא מחובר לקיר אבל בלי צינור והמים שמתנקזים מהכיור נופלים, במקרה
הטוב, לג'ורה שברצפה ובדרך כלל מסביבה...
הקירות כולם ובכל מקום מלאים עובש. אטימות
למים, יאמר לזכותם, בעיה קשה גם במערב ועונת המונסונים וכמות הגשמים השנתית האדירה
בוודאי לא מקילה.
והאוכל. לאוכל באתי בציפיות מאוד נמוכות. כמי
שגדלה בבית שאוכל וההנאה ממנו הוא מרכיב תרבותי חשוב, כבר ידעתי שזה לא יהיה המצב
בהודו. למרות שמסעדה הודית זה לא-רע, אני תמיד צריכה לוודא שזה לא יהיה חריף, שזה
יהיה בלי כוסברה, ועדשים וקטניות לא היו אף פעם הצד החזק שלי, למרות שנתתי לזה
צ'אנס כי יש בזה הרבה ברזל ויהל כבר הצליח להרגיל אותי בבישולי אורז עם דל או
סבדג'י.
אז במסעדה אצל אג'יד, אין בעיה המגוון גדול,
התקשורת עם השף מצוינת ההקפדה על האוכל מאוד גבוהה והכל באמת טעים ונראה בסדר. אבל
כבר ביום השני יהל החליט שאני בשלה לאכלו בדאבה החביבה עליו למטה בדרמסאלה (כי
היינו
בסביבה) המקום נראה, המממ... קשה לי לתאר, ביקשתי מיהל שיצלם אבל הוא התעצל. אני
מבטיחה לצלם בפעם הבאה. באופן עקרוני מדובר בכוך קטנטן עם 3-4 שולחנות ופתח אויר
אחד שאותו חוסם בעל הבית ההודי השמן והחייכן שעומד בכניסה והודי נוסף שעומד על
הסירים לידו. "יהל, אתה בטוח שאתה רוצה שאני אוכל כאן???" הוא היה בטוח. " אוכלים
פה המון והאוכל מתחלף הרבה, מאוד טרי, אל תדאגי". התבוננות בתפריט הייתה מיותרת
מבחינתי כי כל המונחים עוד היו זרים לי (מאז אני טורחת לשנן את שמות המאכלים
החביבים עלי למקרה חירום...) כשהגיע האוכל זה כבר היה נראה ממש רע. להודים פשוט אין
שום טיפת אסטטיקה באוכל (ואם מותר לציין בהזדמנות זו – גם לא ממש בשום תחום אחר
שאני ראיתי...). להכל יש מן צבע רע כזה וטקסטורה משחתית וכמו שכבר אמרתי, אני לא
הייתי מעיזה להוציא כזה דבר מהגוף, על אחת כמה וכמה להכניס. בכל זאת יש לי צורך
לנסות, כמו שאומרים אצלנו (Je n'veux pas mourir idiote!)
אז טעמתי. מה לעשות האוכל באמת טעים. חלקו אפילו טעים מאוד. משהו בתבלינים שלהם
שפשוט הופך את כל העיסות המצחינות למעדנים וזה גם בלי מונוסודיום-גלוטמאט! וגם
הפאניר – הגבינה שלהם
והיוגורט משתלבים טוב עם הכל. הפיתות שלהם נאפות או מטוגנות תמיד במקום ומגיעות
חמות, לקנות אותי בלחם טרי זה באמת לא אתגר. ובסופו של דבר, כמה שההודים עניים
ומסכנים, חמאה היא עדיין מרכיב בבישול. זה אומנם לא נותן ניחוח צרפתי לאוכל אבל
בהחלט טעם טוב. אני לתומי חשבתי שזו הדאבה הטעימה הכי מכוערת שיש אבל יהל מצליח כל
פעם להפתיע אותי מחדש במקומות שלא הייתי מעיזה בנסיבות, אחרות, אפילו להציץ ולראות
מה חי שם, בואדי שלא לאכול (אמא – טוב שאת לא רואה איפה אני אוכלת!). מיותר לציין
שבניגוד לכל הציפיות, דיאטה היא דבר לא קל בהודו. חייבים לצאת לטרקים רגליים. והמזל
הוא שאין לחץ זמן, אני לא חייבת לנסות הכל מהכל תוך חודש, אלא שאנחנו בש'אנטי, יש
לנו מספיק זמן לטעום מהכל וגם ללמוד לבשל אותו (מלא קורסי בישול בדרמסאלה) אז לא
צריך לטרוף. אחת לכמה זמן אנחנו מדלגים על איזה ארוחה ומשתדלים לא להראות כמו
הישראלים שנמצאים פה כבר חודש. אם תתחילו לראות בתמונות שאנחנו משמינים – תזהירו
אותי מייד!!! ולקינוח נספר שבמסגרת השיחות של יהל עם אג'יד, באחת הארוחות הגיעו
לדבר גם על אוכל. אג'יד שאל עם הוא אוהב דגים ואיך. למחרת הוא אמר שהוא מזמין לנו
צהריים במסעדה שלו, אז שנגיע. הוא מכין אורז עם סבדג'י. בבוקר עוד ראינו אותו לובש
את סינר הטבחים (בדרך כלל הוא לא מבשל, רק בודק ומפקח) והוא הודיע שיתכן ולא יוכל
להיות איתנו בארוחה, אבל שנבוא בכל זאת. הגענו לארוחה עם סובאש, האח של המלון,
מילאפ בדיוק נסע עם האופנועים שלנו כדי להשיג להם רישוי קבוע במקום הזמני ולא הספיק
לחזור עד הצהרים. קיבלנו ארוחת ענק עם דגים על האש, אורז, דאל וסבג'י, ירקות טריים
חתוכים וצ'אפטי הפיתה ההודית, עם חמאה בשבילי ובלי חמאה, בייצור מיוחד לפי צרכי
יהל. וקינוח – סלט פירות טריים בשמנת מתוקה. כשחשבנו שאנחנו כבר ממש מפוצצים, חזרנו
למשרד של מילאפ, הוא חזר עם מאנו, החבר שלו ועם האופנועים הכמעט רשומים (בכל זאת,
מדובר בבירוקרטיה ההודית, אתגר לא קל גם למקומיים) עם קינוחים הודים מדהימים
שנקראים גולאב-ג'מון, חמים, טריים, עטופים בנייר עיתון. אין מה להגיד – אנשים פשוט
מדהימים!