החוייה ההודית אכן מתחילה עוד בשדה התעופה בעמאן. יהל ואני מסתובבים עם תיקי גב וקסדה של אופנוע. לא נשמע כמו משהו ביזארי, אבל אם חושבים על זה - מתי בעצם ראיתם משהו עם קסדת אופנוע בדיוטי-פרי? הישראלים שאיתנו מיד קלטו - ישראלים הולכים לטייל בהודו באופנועים. חלקם עוד ניגשו אלינו באוטובוס למטוס בנתב"ג "מה נוסעים לטייל בהודו באופנועים - איזה כיף! עושה חשק..." אני יכולה רק להנהן - לא מבינה כמעט כלום באופנועים ועוד פחות בטיולים בהודו... בעמאן ניגשה אלינו בחורה (ילדה בת 21): "מה כן? גם אני מתכננת לסוע בהודו באופנוע, בחבורות (בהדגשה על הבית). מה כדאי? לאן? איזה אופנוע? יהל מסביר בסבלנות ודרך אגב שואל: "נסעת הרבה באופנועים?" התשובה: "האמת - יש לי רק חודש רישיון, אבל קודם נסעתי בטוסטוס..." הרגשות האבהיים של יהל כנראה התעוררו והוא די הוריד אותה מהעניין - רק חודש בהודו, לקנות אופנוע, למצוא חבורה (בהדגשה הנכונה...), לראות את כל המקומות שהיא תכננה מקצה לקצה, בלתי אפשרי בעליל!" אולי היא הייתה מבינה את זה לבד כשהיא הייתה נוחתת, ליתר בטחון, שההורים שלה יודו לו אחר-כך...

לאט לאט ישראלים מסביב קלטו שיש כאן מבין-עניין- "אפשר להצטרף?" כמעט פתחנו סניף "למטייל"... אני כל מה שיש לי לתרום זה להעביר את המבט ליהל בכל פעם שהוא עלי. טוב שמאגר המידע הזה צמוד אלי!

הטיסה דרך אבו-דאבי הייתה רק טיפה פחות מדאיגה מהפייפר. המחשבה הראשונה - "טוב שאמא שלי לא יודעת!" השנייה כבר יותר מחושבת: "רגע, אבו-דאבי, זה לא רק מלחיץ אמהות, מה- הרי ככה בדיוק פוצצו את המטוס האמריקאי ההוא, העלו עליו פצצה בחנית ביניים במאלטה..." (-מידע שימושי ששלפתי מקורס סלקטורים) יהל מיד נותן שיקולים הגיונים - "אם יפוצצו מטוס ירדני, זה יעשה בלאגן לכל הערבים". "לא בטוח שאת בין-לאדן זה מעניין חוץ מזה, לא חייבים לפוצץ, מספיק שיורידו את כל הישראלים מהמטוס ויחזיקו אותנו שבויים...".  בעוד אני מנהלת בייני לבין עצמי סנריו-ים, ושוקלת האם עדיף להציג את הדרכון הישראלי או הצרפתי, נוחתת עלי תנומה. שינה זה הצד החזק שלי. כשהתעוררתי כבר נחתנו באבו-דאבי. במטוס חם, מחניק, מלחיץ, רועש והדליקו את האור. קשה לישון.. כשאנחנו עומדים להמריא אני כבר יותר רגועה. אומנם עדיין שווה לבין-לאדן לחטוף את המטוס הזה, אבל כל האבו-דאבים כבר ירדו, ויש מלא מקום ,אפשר לישון הרבה יותר בנוח...

זהו, אנחנו בהודו!

מי שעשה חישובים בסיפור של יהל, קלט שאת דלהי ראיתי למשך 40 דקות בערך. הודו כמו בסיפורים, הפרות, הצפצופים, הלכלוך והאנשים המעוותים. תפסנו את הרכבת. אם לא היינו תופסים, גם בסדר מבחינתי.

ברכבת אנחנו בקרון ממוזג. תפסנו לנו שתי מיטות. אני לאורך החלון כך שאני יכולה לראות הייטב את ההודים שמחרבנים לאורך פסי-הרכבת, כמו שרותי ספרה לי. יהל במיטה למעלה - הולך לישון. ברכבת המפגש עם האוכל ההודי הראשון. ארוחת בוקר דווקא בסדר, יהל ממליץ להמנע מהירקות ואני נצמדת לשתי פרוסות לחם עם חמאה, כמו אצלנו בצרפת...  ארוחת הצהרים נראית כמו מה שלא הייתי מעיזה אפילו להוציא מהגוף שלי, בטח לא להכניס... קצת צ'אפטי וניגמר לי התיאבון. אני מפנה את המקום על הדרגש הנותר לסיקי  שהצטרף אליינו לתא. יהל החליט להיות יצירתי ואמר שאני אישתו, "זה יותר מכובד". ההודי מופתע "האשה סיימה לאכול לפני האדון?"... אני טוענת שהייתה כאן ביקורת על אישיותי הסוררת כאישה, וכל הכבוד שהרווחנו ירד. יהל טוען שהוא רק התפלא שלא גמרתי את האוכל וענה לו- "Too hot for her"... תשפטו בעצמיכם...!

אין כמו נענועים של רכבת, להחזיר אותי לישון.