סוף טוב - הכל טוב! - היום השישי והמקלחת שאחרי

טוב, אז בכל זאת אי אפשר בלי הדובדבן של הסיפור. הדרך חזרה אחרי הטרק והכי חשוב – המקלחת הראשונה. אז באמת ההגעה לרכב הייתה מלווה בהתרגשות פנימית גדולה. כולנו: יהל, הקוארסאי ואני רטובים אך מאושרים. הנהג, חיכה ברכב בדיוק לפי התכנון, קצת יותר מיממה איחור. דבר ראשון אנחנו מחפשים טלפון להודיע למילאפ שהגענו והכל בסדר. הטלפון בבאסטה הקרובה עובד. בשורה טובה אבל כל הקווים תפוסים... יהל מחייג את כל המספרים של מילאפ: במשרד, פלאפון, במסעדה ליד, כל הקווים תפוסים. בסוף, סוף סוף, זה מצלצל. מישהו עונה, אולי אחד העובדים של מילאפ, יהל לא מצליח לתקשר איתו, הוא מעביר לנהג. זה לא אחד העובדים, זו טעות. אוף. ממשיכים לנסות. אחרי 20 דקות הצלחנו. תפסנו את סובאש, אח של מילאפ: "הכל בסדר, כן, גם יעל בסדר, היה קצת קשה אבל הכל בסדר..." בסוף השיחה יהל אומר לסובש "אה, סובאש, אנחנו מעדיפים להישאר לישון בברמור (Bharmaur), זה גבוה יותר ונעים יותר מאשר בצ'אמבה שבעמק, תמצא לנו את המלון הכי טוב בעיר ותזמין לנו מקומות... אני אתקשר כשנגיע לברמור ותגיד לי לאן לנסוע..." היו לי בערך שלוש שניות להתמוגג. מעולם עוד לא הזמינו לי את המלון הכי טוב בשום עיר... אבל אז הוא הוסיף, "ואם אפשר תוודא שתהיה שם גם מקלחת חמה..." כן, זו הודו, מה לעשות, כאן צריך לוודא שיש מקלחת חמה גם במלון הכי טוב בעיר... אז הפסקתי לזמזם את המוזיקה שתהיה במעלית ורק התפללתי שתהיה מקלחת חמה. יהל אח"כ מייד וידא איתי שאני לא מפנטזת: "אל תצפי לשום דבר, כאן זה הודו..." כן, כן, כבר הפסקתי לפנטז.... אבל המשפט הזה עוד מהדהד לי בראש עד היום ויום אחד אני אדרוש מיהל שוב את המשפט הזה על איזה עיר שאני אבחר... התחלנו לנסוע. קשה להאמין שהטיול הזה נגמר וזהו, אנחנו במקום מבטחים שציפינו לו כבר 6 ימים. יהל כל הזמן אומר לאשוק הנהג לנסוע לאט. עוד במקלוד הוא ביקש ממילאפ שאם הנהג בא לחכות לנו, אז יהל מעדיף לנהוג בעצמו במרוטי. אשוק נהג טוב אבל צעיר ויהל סומך רק על עצמו. אנחנו מטפסים במרוטי לברמור: פניות חדות, סיבובים מסוכנים, תהומות מכל צד, כבישים צרים ומשאיות הודיות מצפצפות, אבל אשוק מאוד משתדל לנסוע לאט. מברמור, כשניסע מחר, יהל אומר לו, הוא מעדיף לנהוג. עכשיו הוא עייף, עדיף שאשוק ינהג. אנחנו מגיעים לברמור כבר בחושך. רטובים ורעבים אבל יותר רטובים. אני רק חושבת על המקלחת אבל אז נזכרת שאם נלך לאכול אחרי המקלחת אין לי שום בגד יבש ולא-מסריח ללבוש כשאני נקייה. המממ... נורא לא בא-לי אבל עדיף שנאכל במהירות ואז מקלחת וישר למיטה. ברור שאפשר גם ללכת לקנות משהו ללבוש או למצוא מישהו שיביא לנו את האוכל למיטה אבל למי יש כוח לכל האילתורים המסובכים האלה. אז עוצרים לאכול באיזה מסעדה שהקורסאי הביא אותנו. גדולה וריקה, בדיוק מהסוג שיהל שונא. טוב, לא חשוב, העיקר שיביאו משהו לאכול. רבע שעה אחרי שהזמנו אנחנו רואים את המלצר חוזר עם שקיות של קניות מהשוק. כנראה שגם הם לא ציפו שנבחר לאכול שם... יהל מאוכזב שלכאן הביא אותנו הקורסאי, אבל לא משנה. בינתיים הוא הולך להתקשר, לברר איפה נלך לישון ומקבל מסובאש שמות של שני מלונות. בסוף האוכל הגיע, היה סביר, אין לנו דרישות מיוחדות בתחום הזה כרגע. אחרי האוכל נוסעים למקום הראשון שהומלץ. הקורסאי מכיר את המקום. אנחנו רואים את השלט עם השם של המלון אבל הכל נראה סגור וחשוך. דופקים בדלת ואיזה הודי פותח לנו. "כן, זה מלון, בואו תיכנסו יש חדרים, אין שום בעיה". יהל מבקש לראות את החדרים ואני אחריו. המקום נראה נורא. כל הקירות והתקרה מלאים בעובש וזה גם הריח השולט. המיטות בחדר, האמבטיה, הכל מוזנח, נראה מטונף ומסריח. בסדר, לא חשבתי על מלון 3 כוכבים, אבל ציפיתי לפחות לרמה של בית-סוהר ממוצע בארץ, לא משהו גרוע מזה. אני די בשוק. אני לא מצליחה לומר כלום אבל יהל מבין את ההבעה. סאנק-יו, סאנק-יו, מיי-בי ווי קם בק..." בינתיים ההודי גם מוריד את המחיר אבל אני מקווה שלא נצטרך את ההנחות שלו. המלון השני הכי טוב  שסובאש אמר, אמור להיות חדש, אולי המצב שם יותר טוב. אנחנו נוסעים לשם. עדיין רטובים נכנסים שוב לאוטו, תוך כמה דקות, עם עזרה של המקומיים אנחנו מוצאים את המקום, הוא נראה עדיין בבנייה, אנחנו מבקשים לראות את החדרים. טוב, הרצפה עדיין מבטון חשוף אבל הרהיטים נראים טוב, החדר סביר, קצת כתמי עובש, זו בכל זאת סוף עונת המונסונים, אבל המקלחת עם קרמיקה נקייה. טוב, שיהיה, זה נראה בסדר. יהל שואל על המקלחת: "הוט באקט?" ההודי מאשר. יהל קצת מתמקח איתם על המחיר, חדר לנו וחדר נוסף לנהג והקורסאי. בסוף סוגרים. אני לא מבינה למה יהל אומר הוט באקט (Hot Bucket), נראה שיש טוש עם ברז מים קרים ומים חמים. "כן" יהל אומר, יש תשתית אבל אין דוד. אז יש מים בכיור אבל לא בטוש. ואז הוא שולף לי את הדבר המדהים ביותר שראיתי עד עכשיו בהודו. כל מי שהיה בהודו זה כנראה אלמנטארי בשבילו אבל מי שלא שמע סיפורים ברמה כזו של פירוט פשוט לא יאמין. הוט באקט, כשמו כן הוא, דלי מים חמים. איך מחממים את המים בדלי? מתקן החימום הוא בסך הכל נגד (קמץ בנון ובגימל)-סליל, שמלופף על קרש שמצאו ברחוב עם שני חוטי-חשמל חשופים בקצוות. את החוטים החשופים מכניסים לשקע החשוף שבאמבטיה ואת הצד של הנגד מכניסים לדלי מים ומשתדלים שהמתכת לא תיגע בדלי ותמיס אותו... משהו מתוך ערכת "האלקטרונאי הצעיר ההודי", אפילו הערכה של אח שלי, הייתה בגיל 13, כבר יותר משוכללת.  אני מסתכלת על הדבר הזה בעיניים פעורות ולא מבינה איך אפשר להפעיל את זה ולהישאר בחיים. כשאני כבר מוכנה לתפוס את עניין חימום דלי של מים  עם נגד, אני עדיין לא מצליחה להבין למה לא לעשות תקע בקצה החוט??? לא מדובר כאן באיזה טכנולוגיה חדשנית. אם אין בשום מקום מים חמים זורמים כבר אלפי שנים במדינה הזו, למה הפתרון צריך להיות כל-כך מאולתר, כאילו מדובר בפתרון לאיזה צרה שרק עכשיו נחתה עליהם. יהל משועשע מההלם שלי. "אל תדאגי, בשנייה אני מארגן לך דלי מים חמים". "רק אל תיגעי בי כשאני מחבר את זה... הנה תוך כמה שניות יש לך מים חמים זה עובד נורא מהר". טוב הוא בודק את המים בזהירות כי לפעמים יש חשמל במים. אני בשוק אבל כבר לא מנסה להבין. זוהי הודו. טוב שאבא שלי לא כאן לראות את זה. כדי להפעיל את הדבר הזה צריך לעבור על כל כללי בטיחות-החשמל שהוא מלמד אותנו כל השנים. יהל חובב חשמל, וחוטים חשופים לא ממש מרגשים אותו, אבל גם הוא נאלץ להודות שזה מעבר לכל היגיון בריא. אבל הייתה מקלחת, הצלחתי להסתפק בדלי מים חמים אחד. להגיד שזו המקלחת שפנטזתי עליה ב-5 ימים האחרונים זה ממש לא, גם ברגעים הפסימיים ביותר, זה לא מה שדמיינתי לי, אבל מצד שני,  גם אחרי מקלחת כזו אתה נשכב במיטה (אחרי שאתה מתעלם מריח העובש) ואתה מרגיש תחושת הרפיה. (יהל לא מצליח להתעלם מהריח, הוא מעיף את הכרית, מעיף את השמיכה, מוציא את השק"שים שלנו, זה לא עוזר, הריח כאן חלש אבל ספוג בכל מקום). בכל זאת קמנו כמעט כמו חדשים. אני בקושי הולכת מיבלות ושרירים כואבים. אבל הנוף בחוץ יפיפה. אוכלים ארוחת בוקר, שיחה לבבית עם בעלי המקום. זו עיירה מאוד קדושה עם עשרות מקדשים הודים. אנחנו הולכים לעשות סיבוב במקדשים. יכול להיות שאני מותשת או כועסת על הודו או סתם אנטי, המקדשים אולי עתיקים אבל לא משהו לספר ארכיטקטורה, גם לא פרויקט מוצלח בשנה א'. ואולי אני טועה.. כמה תמונות ליתר בטחון. העיירה עצמה הרבה יותר מעניינת. יושבת על צלע ההר והרבה חיים ברחוב. טוב יש לנו נסיעה ארוכה חזרה. אפשר לצאת. יהל, כמתוכנן, מתיישב בצד הנהג (ימין) מסדר מראות (יש רק מראה ימנית) מרחיק את הכסא אחורה ("מה אי אפשר יותר?") ונוסעים. לאט לאט יהל מבין שהנסיעה במרוטי דורשת מיומנות וניסיון שגם שנים של נהיגת שטח בכל כלי רכב צבאי או אזרחי לא נתנו לו. לעומתו, אשוק, שרישיון-הנהיגה שלו (אם יש לו) בטח עדיין בוהק, אבל שעות הנהיגה שיש לו על המרוטי נתנו לו יכולות שליהל יקח זמן להתרגל אליהם והירידות המסוכנות כאן, זה לא זמן טוב להתנסות. בתום שעה נסיעה שבה הוא יכל לתרגל זינוק בעליה בלי ברקס-יד (עקב ימין על הגז אצבעות רגל שמאל על הברקס בעוד עקב שמאל משחרר את הקלאצ') הוא מחזיר את השרביט לאשוק ונשאר לשבת דרוך מאחור.

הנסיעה חזרה לדרמסאלה ארוכה ומייגעת. 9 שעות לקח לנו לגמוע 250 ק"מ בכביש שמקיף את שרשרת הרי הדולאדר (Dhuladar) שב-6 ימים חצינו ברגל. ממוצע של פחות מ-30 קמ"ש וזו באמת המהירות הממוצעת כאן בהודו, בכבישים פתלתלים, עולים ויורדים, לפעמים סלולים ולעיתים פשוט דרך עפר שמחברת בין כל העיירות ונקראת כביש. מגיעים בערב לדרמסאלה עייפים ורצוצים. שמחים לראות את כולם וכולם שמחים לראות אותנו. אני שמחה לחזור למקלחת הוורודה של מלון אשוקה עם האסלה המתפרקת וזרזיפי המים. איזו רמה!