Dharamsala - Bir

סוף סוף אנחנו יוצאים לטיול עם האופנועים. זה כבר נהיה מביך ששואלים אותי איך אני מסתדרת עם האופנוע ואין לי ממש מושג מה לענות. נסעתי קצת  והיה בסדר אבל זה לא ממש אומר שאני כבר מסתדרת למרות שאת הטסט של יהל עברתי. יהל פחות או יותר הבריא, אני מתחילה להרגיש כמה חיידקים מסתובבים לי בגרון ובאף. אין לי כל-כך כוח לנסוע וגם לא להישאר. עדיף לנסוע. אם אני ארגיש ממש רע, לפחות נתקע במקום קצת שונה, בתקווה שגם תהיה שם מקלחת חמה. אני לוקחת את הסיכון בחשש-מה וקצת בלי מצב-רוח. יהל אורז ומעמיס. נראה שאנחנו מוכנים, קשה להאמין. אני קושרת לכידון דגל אדום עם ציור של שיבה ועם מגיני-דוד שמצאתי מבעוד מועד במקדש בקנגרא. בדרך כלל הסמלים שמופיעים הם קילשונים וצלבי כרס. מצאתי דגל יהודי אחד והחלטתי שאני צריכה אותו איתי... ככה האופנוע נראה הודי עם כיפה.

נפרדים מכולם והופ מתניעים. כבר אחרי 13:00, זהו, יצאנו לדרך.

מזג האוויר מושלם: קצת שמש, טיפה עננים ורוח. יורדים מדרמסאלה הנופים חולפים על פנינו בקצב נעים אני באמת חושבת שזו דרך נסיעה נהדרת, אבל עדיין הכי טוב באופניים כשאתה האנרגיה של עצמך. יהל מגונן עלי כשהוא נוסע לפני. הוא מצפצף לכל המכוניות, מנסה לגרום להם לזוז יותר הצידה. לפנות לי את הדרך. אני משתדלת לא לסמוך על זה, שלא תבוא איזה מכונית שתחשוב שאין מאחרי יהל כלום ותנסה לעקוף מיד אחרי שהוא עובר. יהל לימד אותי שבכל עיקול אני צריכה לחשוב ולהיות דרוכה כאילו בא איזה אוטובוס טאטא מטורף בסיבוב. לפעמים הם באמת באים. הכבישים מדי פעם ריקים והנסיעה עם הרוח שחודרת דרך הקסדה, מרגישה מהר. אני מסתכלת על מד-המהירות – 40 קמ"ש. לפעמים מגיעים גם ל-50 אבל לא יותר. רוב הזמן בערך 30. אני יודעת שזה נשמע כאילו עשיתי הנחה למען האמהות שקוראות, אבל זה מה שהולך בכבישים בהודו, קצת יותר מהר מאופניים אבל לא בהרבה. אפשר לנסוע יותר מהר אבל זה מרגיש לא נוח והרוב נשארים בקצב הזה. לפעמים עוקף אותי איזה טוסטוס. במהירות כזו אפשר להתפרס על מרחקים הרבה יותר גדולים מאופניים, אתה לא מתעייף כמו בפידול ולא מזיע. אולי בסוף אני אשתכנע שאופנוע יותר כיף מאופניים. אם תספרו למישהו – אני אכחיש...

תחנה ראשונה – פאלמפור (Palampur), שעה וחצי בערך מדרמסאלה. אשוק אמר שיש כאן את הדאבה הכי טובה, מצאנו את הדאבה אבל היא בקומה שנייה, לא טוב להשאיר את האופנועים עמוסים למטה, בלי קשר עין, זו מגבלה בנסיעה באופנועים. מחליטים לוותר. לי במילא לא כל כך משנה, דאל זה דאל... העיר עמוסה ורועשת מאוד מסקרנת, כל-כך קרובה לדרמסאלה אבל שונה – הרחובות שונים, הרוכלים שונים והסחורה נראית לי שונה. אני ביום קצת כעוס וגם מלחיץ לי לנסוע באופנוע העמוס בתוך הבלאגן העירוני הזה, אז יהל מחפש דאבה אחרת מחוץ לעיר. בדיעבד, חבל, היה יותר מעניין לשבת ברחוב ההומה. הדאבה שאכלנו בה הייתה אכילה, וגם זה משהו. ממשיכים בכביש, עוברים בטארגאר (Taragarh), בארמון של מלך מקומי – המהרג'ה. משמש היום כבית מלון, 2500 רופי לחדר מפואר, 1500 לחדר של משרתים (תחלקו ב-10 בערך תקבלו שקלים). החדרים כולם קטנים ונחמדים, האמבטיה והמים הזורמים, לא ברור באיזה מצב הם. יהל אומר שבהחלט אפשרי שייקחו כזה מחיר ובסוף אין מים חמים, אבל דווקא כאן יש, הוא כבר ישן כאן פעם... הארמון עצמו בניחוח בריטי, גנים מהממים מקיפים אותו ואיזה מגרש טניס ישן. בפנים ריהוט עתיק, לאורך המסדרון הראשי תמונות של מהרג'ות יושבים עם שלל הציד שלהם ורשימה המפרטת מה הם צדו בכמה זמן... ככל שהתמונות ישנות יותר, מתחילת המאה שעברה, החיות אקזוטיות יותר. אחד המהרג'ים צד עשרות פנתרים וחלק מהפרוות תלויות כאן על הקיר. המהרג'ים החדשים יותר, 50 שנה אחר כך, כבר נשארו רק עם מיני עופות... אצלנו קוראים לזה הכחדת מינים... בכל זאת קראנו בעיתונים המקומיים בדרמסאלה על פנתר שמסתובב בחודש האחרון ואוכל ילדים מקומיים. אשוק אמר שהפנתרים בדרך כלל אינם טורפי-אדם, אבל כאשר אחד מהם נפצע ונהיה נכה, הוא מחפש לעצמו טרף קל ומגיע מהיער עד הישוב הקרוב לצוד ילדים. זה הטרף הכי קל לו, אז צריך להרוג אותו. זה כבר קצת יותר מתקבל על הדעת, למרות שלאוהבי החיות יש בטח פתרון יותר ידידותי לפנתרים ואולי גם לילדים... בהמשך המסדרון יש תמונות של כל המהרג'ים, האחרונים שבהם נראים ממש מהיום, תמונות עם הילדים, כולם לבושים בהידור בבגדים הודים. תמונות של תחרויות סוסים, האחרונה מ-2002, כל המשתתפים האנושיים הם הודים אבל התחושה היא עדיין של קולוניאליזם בריטי. לי זה נראה קצת זר, חבל שההודים דבקו במסורות הבריטיות המלאכותיות האלה, אבל אם כיף להם עם הגינונים, מסיבות התה ומשחקי הקריקט, אז טוב. מה רע בלהרגיש חלק מארץ הפלאות...

עוד כמה קילומטרים ומגיעים לביר (Bir), עיירה בין ההרים. מוצאים את הגסט-האוס שמילאפ הזמין לנו. נראה חביב. מחנים את האופנועים, "נמסטה, נמסטה, יש מקום?" אומרים לנו שלא. אולי בכל-זאת? הרי הזמנו מקום" הכל מלא, יש תחרות מצנחי רחיפה עוד 10 ימים וכבר באו להתאמן. עוד כמה ברורים, ואכן מסתבר שהוזמן לנו חדר והכל בסדר. מצוין. הולכים לראות את החדר, יש גם טוש וגיזר – מים חמים. אני רגועה. זה פשוט ההבדל אחרי יום ארוך להגיע למקום נעים עם מקלחת לעומת להגיע למקום סביר, שאפשר להסתדר בו. מעלים תיקים לחדר ונוסעים לכפר הטיבטי שליד ביר, לתפוס את קרני האור האחרונות. הכפר הטיבטי מלא מיקדשים ומנזרים טיבטים. עולם אחר מהמקדשים ההודים. המבנים עשויים ברמה גבוהה, חוקיי אסטטיקה קבועים, צבעים נהדרים. מסתובבים במנזר, בדיוק הגענו לשעת הדיבייט (Debate) ככה הנזירים הטיבטים מתרגלים את החומר הנלמד: יושבים בחוץ בזוגות, אחד שואל את השני שאלות והשני צריך לענות. הכל מלווה בהמון תנועות והבעות, כמו ריקוד לצלילי הדו-שיח שלהם. מסתובבים קצת, נכנסים למנזר, נכנסים לבית-חרושת לשטיחים שממול, ועולים על האופנוע לתפוס את השמש שוקעת בשדות האורז. מתחיל להיות קריר ואני יושבת מאחורי יהל. ומחבקת אותו. זו ללא ספק צורת הנסיעה המנצחת.  יהל נוהג, אני מחבקת אותו מאחור, הראש שלי בשקע הכתף שלו מקבל קצת רוח. יהל מצפצף לשלום לאנשים שבדרך הם מנופפים ואני מנופפת להם בחזרה. כמה פסטוראלי... השמש שקעה ובדרך חזרה אנחנו עוצרים באינטרנט-קפה עם צלחת לוויינית. יהל מברר כל מיני פרטים, בקפה יושבים שני מערבים ומסתכלים בתמונות של מצנחי הרחיפה שהם צילמו היום לצרכי פרסומת. אני מציצה להם בתמונות, אבל מתביישת לתחקר. בטח נראה רחפנים מחר בבוקר לפני שנצא. כך או כך, מריה וולטר – תחפשו באינטרנט תחרות מצנחי רחיפה בבילינג (Billing) / ביר (Bir) מה-18 עד ה-28 באוקטובר. נשמע כמו אירוע בינלאומי רציני. כבר יש לכם מה לחפש פה...!