Bir - Shoja

אחרי שינה ארוכה הצלחנו לקום ב-8:00. ארוחת בוקר קטנה לחם עם חמאה. ליהל רק לחם... יהל מעמיס את התיקים,  בעוד אני מוסיפה כמה מילים לסיפור של אתמול במחשב. אני מחכה שהוא יסיים להעמיס בחוץ, הוא מחכה שאני אסיים לכתוב... עד שמתניעים כמעט 10:00.

מזג האוויר נעים, לא רואים מצנחים בבוקר, חבל. נוסעים לכיוון מאנדי (Mandi) עוברים בג'וגינדרנגר (Jogindernagar)ועוד כמה כפרים, הדרך טובה, חולפים על פני כמה משאיות וכמה חולפת על פנינו. פתאום האספלט נגמר והופך לדרך עפר. זה לא מרגש את נהגי המשאיות וגם לא את הרכבים הפרטיים ההודים. גם האופנועים שלנו לוקחים את זה בקלות. תוך שניים שלושה קילומטרים האספלט חוזר. וכך לסירוגין איכות הכביש עולה ויורדת בלי קשר נראה לעין לרמת או גודל הישובים בסביבה. פשוט נגמר האספלט. עוצרים באיזה צ'אי-שופ, שנינו מלאים באבק, כמו אחרי יום נסיעה במדבר. יהל עושה מקלחת עם נהגי המשאיות במעיין המקומי שלצד הכביש. אני מעדיפה אבק, מנגבת את המשקפיים, מנערת בגדים ומוציאה ענן אבק. צ'אי-שופ נחמד משקיף על העמק. הילד של הצ'אי שופ נשען על האופנוע שלי ומשחק בידית של הגז. יהל מודיע לי שיהיה לי קשה להתניע כי הוא מציף לי את האופנוע. אני מבקשת מיהל שיגרש אותו – גם ככה אני בקושי מתניעה, יהל מסמן לו בחיוך והוא מחייך חזרה ועוזב. אנחנו מסיימים את הצ'אי ועוזבים. יהל מניע, אני אחריו מנסה להניע, לא מניע, מנסה ומנסה, יהל כבר קצת יותר קדימה. אוף, גם ככה אני שונאת את ההתנעות האלה עם הרגל, עכשיו שהמנוע מוצף, בכלל, בעיה. אני ממשיכה לנסות, ההודים המקומיים מסתכלים. ואז הזקן שואל Switch on? אני מסתכלת עליו, מסתכלת על הסוויטש, אין מפתח בסוויטש... אני מהנהנת ומחייכת לזקן. מפתח בסוויטש בהחלט יכול לעזור להניע... כבר כל כך ציפיתי שהאופנוע לא יניע בגלל הילד, שפתרון טיפשי כזה לא עלה בדעתי... אני מסובבת את הסוויטש ובועטת את הרגלית, האופנוע מתניע בפעם הראשונה... טעויות של טירונים, מותר לי עדיין...

ממשיכים הלאה, עוברים ליד מאנדי. כמה תמונות בשער אבל לא נכנסים, הערים הגדולות והחמות בעמק יחכו לנו לדרך חזרה, אז יהיה יותר נעים.

בין בנג'ר (Banjar) לסוגה (Shoja) יש וואדי מקסים עם כמה כפרים שלא מסומנים במפה ואפילו גסט-האוסים. כבר נהיית שעת אחר הצהריים ואני מתחילה להיות עייפה מהנסיעה. זה יום הנסיעה הכי ארוך, יהל אומר. נטו – 4 שעות נסיעה. לי זה נראה הרבה יותר אבל אין לי כוח לחשב... העליות לסוג'ה מאוד תלולות. האופנוע בקושי סוחב, אבל סוחב... באחת העליות התלולות יותר שהייתה משולבת עם סיבוב, האופנוע נכבה לי. יד ורגל לוחצים על הברקסים כדי לא להתדרדר וזה בקושי מספיק... יהל עצר קצת לפני, מצא מקום קצת יותר שטוח "בדיוק באמצע העלייה היה צריך להיכבות לך, בסוף העלייה לא טוב...?" הוא שם את הרגל מאחורי הגלגל האחורי בעוד אני מנסה להתניע עם הקיק, לקח כמה בעיטות, אבל בסוף התניע. זינוק בעליה והופ, ממשיכים לנסוע. עד שהגענו האופנוע עוד נכבה כמה פעמים, אני כבר עייפה והקואורדינציה שלי בסוף היום כבר לא משהו, לוקח לי זמן להבין למה האופנוע לא מתחיל לנסוע כשאני משחררת את הקלאצ'  ביד שמאל והברקס ביד ימין עד שאני מגלה שהרגל עוד לוחצת על הברקס האחורי... אבל הדרך יפיפייה בהרים ומעט מכוניות נוסעות.  ב-17:00 אנחנו מגיעים לסוגה. צ'אי אחד במרכז  העיר ומחפשים את הרסט-האוס הממשלתי שמילאפ סידר לנו.

בסוג'ה יש בנדרה-קמפ, מחנה אוהלים לוקסוסי ומעליו שני רסט-האוסים, אחד של אגף הייעור ההודי ואחד של מע"צ (Public Work Department). זה, של ה-PWD הרבה יותר מרווח. אותנו שלחו לזה של היערנים, אבל גם הוא בית יפה, לפחות בסטנדרטים הודים. אם אתה עובד-מדינה, וכתוב לך על טופס הרישום GOV אתה משלם 20 רופי, לא כולל ארוחות. אם אתה עובד מדינה או חבר של כזה וכתוב שם Private תשלם 250 רופי. ואם כתוב שם Private ואיתרע מזלך ואתה לא הודי, תשלם 1000 רופי. אחרי שיהל הבין את כל הקומבינות האלה, ואחרי כמה הסתחבקויות שכללו הצהרות על זה שאנחנו הולכים לגסט-האוס למטה, ושיהל הנהן לחיוב, כאילו במקרה, כששאלו אותו האם אשתו היא הודית, הצלחנו להגיע להסכמה על תשלום של 250 רופי. היינו צריכים לחכות שעה לאחראי שייתן את ה-OK הסופי אבל בסוף התמקמנו. הבתים יושבים ממש בתוך היער, השלווה מטורפת. איזה הודי זקן שלא מבין מילה אנגלית, כל הזמן שואל מה נרצה ומתי.

הכינו לנו ארוחת ערב פשוטה, לא עשירה כמו האוכל ההודי, כנראה שהם לא מחזיקים כאן יותר מידי מצרכים, לי זה היה טעים מאוד, ליהל בסדר. ככה זה יהיה כנראה לכל אורך הדרך ביננו. מה שטעים לי, אכיל לטעמו של יהל ולהפך, וכך אנחנו מסתדרים מצוין... הלכנו לישון עם תנור דולק. בכל זאת בגובה 2700 מטר קר מאוד כשהשמש שוקעת...