Shoja - Thanedar

קמנו ביער, יהל אורז. נורא כיף שהוא לקח על עצמו את הג'וב הזה וחסך אותו ממני. אני מנצלת את הזמן לעשות סיבוב, כמה תמונות שנזכור איפה היינו, וגם ציור מהיר של אחד הבתים. בחורה הודית יוצאת אלינו. בעלה הוא האחראי על אזור היערות שאנחנו נמצאים בו, אז הם באים לנפוש פה מידי פעם. היא שואלת את יהל כל מיני שאלות ואז עוברת אלי. האנגלית שלה מאוד מוגבלת אבל היא מאוד צמאה לשמוע ובשלב מסוים היא פשוט עוברת בהתלהבות לדבר בהינדית מהירה. גם אם זה היה מאוד איטי לא הייתי מבינה... אני עושה פרצוף כזה של לא-מבין, היא חוזרת על המשפטים, מנסה להכניס כמה מילים באנגלית אבל לא כל כך מוצאת. בסוף היא מתייאשת וחוזרת ליהל. יהל כנראה מצליח להבין אותה ועונה לה על השאלות, ואני שומעת אותה אומרת גוד-לייף, יהל מנסה לברר או לשכנע אותה שגם לה יש חיים טובים- הם באים לנפוש ביער, אבל היא לא כל כך משתכנעת. יהל העמיס הכל וקורא לי לצאת, אני עושה סיבוב אחרון לראות שהוא לא שכח כלום, ועדת ביקורת... אני אוספת רק כמה דברים קטנים ועולה על האופנוע. יהל אומר שהבחורה ממש מקנאת בי. היא אומרת לנו שהיא גם הייתה רוצה לנסוע באופנוע אבל היא נמוכה מידי. היא באמת נמוכה מידי, גם עם כפכפי הפלטפורמה שלה עם הנצנצים. יהל מסביר לה שזו לא תהיה לה בעיה, ומדגים איך ידידה שלו שגם היא נמוכה, עולה על אופנועים כבדים בקפיצה. היא מבסוטה... אולי זה שכנע אותה אולי לא. אנחנו נפרדים לשלום, מתחילים לנסוע ומשאירים אותה מאחור...

אני מתנצלת בפני כל האמהות הפולניות שאין לי הרבה מה להגיד כנגד הנסיעה באופנוע. אם היו שואלים אותי לפני שנה, הייתי נשמעת כמו אמא פולנייה בעצמי. זה היה נראה לי כמו משהו כל כך מסוכן ולא שווה את הסיכון. כבר הרכיבו אותי כמה פעמים על אופנוע, אח שלי עשה לי סיבוב בודד והקפיץ אותי לחברה שלי בתקופת ה- DR שלו. אחר כך גם יצאתי קצת עם בחור שהיה לו אופנוע כביש כבד. משהו שכל בחורה צריכה, כנראה, להתנסות בו בגיל 20 וכמובן הסיבוב שאסף עשה לי על ההארלי-דוידסון החדש שלו, שבסיבוב קטן ומהיר בתוך תל-אביב הצליח לדחוס את מהות ההנאה שלו מאופנועים. אבל שום דבר מתוך זה לא שכנע אותי שמדובר בדבר בריא. אפילו לא הנסיעות והטיולים עם יהל בחודשים האחרונים. אופניים אמנם גם מסוכנים בנסיעה בכביש אבל לפחות הם מוסיפים כושר, כך שבמאזן הבריאות הם חיוביים. כאן בהודו אנחנו נוסעים בדרכים עם נוף מדהים, עולים לגובה 3000 מטר ויורדים חזרה לגובה 500 מטר, מזג האוויר משתנה כל הזמן בהתאם וכך גם הנוף. עוברים בכפרים שלמרות שיש אליהם דרך, רב התושבים לא נסעו בה מעבר לכפר השכן. הכל ב-30 קמ"ש. מי שמהירות וכוח עושים לו את זה, אז אופנועים בהודו זה לא בשבילו, אז זה מסוכן, אבל לאנשים רגועים זה אידיאלי ואני מחשיבה את עצמי ככזו, גם יהל כזה רב הזמן. ובכל זאת, אנחנו עדיין זוכרים שבאופנוע אנחנו כמעט ולא מוגנים וזה לכשעצמו הופך אותו למסוכן. אז אין בשורות לאמהות פולניות ואמהות בכלל, האופנוע אכן מסוכן אבל כמו שיהל הבטיח, הוא כלי רכב אידיאלי בהודו. ככה גם אין בחילות בכל הקפיצות והסיבובים. אנחנו די מהר מגיעים לג'לורי פס (Jalori-pass) 3400 מטר מראה השעון של יהל, קר נורא, מקדש הודי קטן עומד שם, כמה תיירים הודים, שותים צ'אי וממשיכים. הדרך עוברת לצד מפלים ואני מתחילה להבין למה האספלט פתאום נגמר להם. למעשה זה נראה כאילו האספלט מפסיק, אבל פעם היה פה אספלט לכל אורך הדרך, המונסונים האחרונים פשוט שטפו את האספלט בחלקים נרחבים, במקומות אחרים הם פשוט כיסו את הכביש בחול ואבנים. ההרים כאן פשוט מתפוררים במונסונים, לצד הדרכים רואים גזעים שלמים שנפלו. כל הדרך, בקרבת הכפרים יש פועלים, נשים וגברים שחופרים, מזיזים אבנים, סותמים בורות, שופכים קצת אספלט ומסדרים את הכביש. ברור שזה לא יחזיק עד המונסון הבא. אנחנו היינו קוראים לזה עבודה סיזיפית, אבל להם זה נותן עבודה ופרנסה לכל החיים. אנחנו עוברים באאני (Anni), עיירה מקומית, השעה 12:30, אפשר כבר לאכול צהרים. יהל בוחר דאבה. לא את הראשונה את השנייה. אני הולכת לעשות סיבוב בכפר שנראה הומה במיוחד. בסך הכל עוד כפר הודי. אני מגלה שיש להם מכשיר חשמלי די פשוט שחובץ חמאה מחלב. נראה לי כמו משהו שצריך שיהיה בבית שלי, אני לא קונה עדיין כמובן, נבדוק את זה בהזדמנות ונראה מה אפשר לעשות עם זה. הכפר נחמד, מצאתי את המקום שבו נראה לי כדאי אחר כך לשתות צ'אי ולאכול עוגות-ממתק הודיות. אני חוזרת ליהל בדאבה, בטח כבר הגיע האוכל. אני חולפת על פני הדאבה אבל אני לא רואה אותו. האופנועים חונים בחוץ, אני מסתכלת מסביב ואז אני שומעת אותו קורא לי. זה מגיע מכיוון הכוך של הדאבה, מאחורי האיש עם הסירים בפתח. אני פוקחת היטב עיניים ומציצה, ההודים מהנהנים לחיוב ומסמנים לי שהוא בפנים. זה נראה כמו כוך עבש, חשוך ומחניק, אני בקושי מצליחה לראות אבל יש שם כמה אנשים יושבים ליד שולחנות. אחד מהם אפילו מזכיר את יהל. אני לא מצליחה להבין למה לי להיכנס לכוך המגעיל הזה אבל יהל לא משאיר לי הרבה ברירות, הוא לא בא לקראתי אלא רק מסמן לי לבוא. אני נכנסת בחוסר רצון. העיניים קצת מתרגלות לחושך ואני מצליחה לראות את יהל עם צלחת אורז, צ'אפטי וכמה עיסות. "לא היית כאן אז הם לא הגישו לך". אני מסבירה ליהל שגם אין לי כוונה להיות כאן במקום המגעיל הזה. שיארגנו לי צלחת ואני אוכל בחוץ. "זה חריף?" אני טועמת מיהל – קצת חריף אבל אכיל. הוא אומר שאין בעיה לארגן לי צלחת אבל בחוץ יהיו לי מלא זבובים, וכאן בחושך, הזבובים לא נכנסים, הוא מצביע על הפתח, אני מסתכלת ובאמת מעל הסירים חגים מלא זבובים, כאן בחושך אין זבובים חיים ואם נפלו כמה מתים לצלחת לפחות לא תראה אותם. אני אוכלת קצת עם יהל, בסך הכל לא מסריח שם, פשוט כוך בלי חלון, על הקירות יש טאפט שעשוי מניירות עיתון מודבקים. להיט למעצבי פנים! אני מפנטזת על הממתקים ההודים שאני אוכל אחר-כך במאפייה שמצאתי. אין טעם להביא צלחת נפרדת לאוכל. זהו מספיק, בוא נצא מכאן. שנינו בעניין של צ'אי לקינוח אבל להזיז את האופנועים, לחנות שוב נראה ליהל כמאמץ מיותר, טוב, יהל מזמין לנו צ'אי ועוגת-חלב (Milk-Cake) אחד הממתקים ההודים המוצלחים, בצ'אי-שופ שליד הדאבה. אני הולכת להביא ממתקים מהמקום שמצאתי קודם. אני קונה לי שם גם סמוסה אחד – סמבוסק או בורקס מקומי עם תפו"א. לא חם אבל טרי וטעים. אני רוצה לטעום את כל החנות, אבל נזכרת שמהממתקים ההודים שטעמתי עד עכשיו, חלק נכבד מהם, פשוט סתם מתוק ולא ממש טעים אז אני מסתפקת בשלושה כדורים מתוקים בכל מיני צבעים ששמים לי בניר עיתון. אני חוזרת ליהל, אוכלת קצת מכל אחד עם הצ'אי. סך הכל לא-רע אבל לא מדהים. עוגת-החלב, הברפי והראס-מלאי עדיין הקינוחים המנצחים. ממשיכים הלאה בנסיעה במגמת ירידה. יורדים ללורי (Lhuri) ב-600 מטר, חם ויבש כמו בקיץ בערבה פשוט כבשן. הנהר זורם בדרך עם המון מים עושה נורא חשק לעצור ולטבול, אבל אנחנו ממשיכים הפעם. אנחנו מתחברים למה שיהל קורא "האוטוסטראדה" אל תדאגו, לא דמיינתי 5 נתיבים אבל סיקרן אותי למה קוראים כאן אוטוסטראדה. האוטוסטראדה מתגלה ככביש אספלט רחב – נתיב אחד שלם. משאית אחת עוברת בקלות ואם מצפצפים לה והיא זזה טיפה לצד הנתיב, אופנוע יכול לעבור לידה. בדרך כלל מצבים כאלה דרשו שימוש בשוליים, אם ישנם, שלא נדבר על כשמגיעה משאית שנייה ממול. תנועה די דלילה אבל זורמת, והאספלט עקבי ולא נגמר מדי פעם, מה שמאפשר לנו להישאר במהירות שבין 40 ל-50 קמ"ש ולא מאלץ אותנו לעבור לחלק נכבד מהדרך ל-20-30 קמ"ש כמו בכבישים הצדדים.  בשלב מסוים אנחנו צריכים לרדת מהאוטוסטראדה לכביש צידי. אנחנו מוצאים משהו שנראה מתאים אבל השילוט הוא רק בהינדית. יהל עדיין לא קורא את הטקסט שלהם, אנחנו עוצרים מחלצים קצת עצמות, אני מספרת ליהל שאני כל היום רוכבת מאחריו, רואה אותו מאחור והוא נראה נורא מטופש, הוא כמובן לא מאמין לי ובצדק. ברור שאני נהנית מכל רגע שאני רואה אותו. הוא מוצא מישהו לשאול אותו – כן, זו הדרך הנכונה, 21 ק"מ עד העיר הקרובה. כמה קילומטרים אחריה העיירה טאנדאר (Thanedar) שמילאפ הציע שנישן בה. איזה ריקשה קטנה פונה לדרך הצדדית הזו. היא מסתכלת עלינו ויוצאים ממנה שני הודים שמחייכים אלינו, הם קוראים לנו ומברכים אותנו לשלום בהתלהבות גדולה כזו ששמורה לנוכלים מהסוג הגרוע ביותר. אני מחייכת לשלום בלי לעודד אותם לתקשר איתי. הם פונים ליהל, יהל מברך אותם חזרה הם שואלים לאן אנחנו הולכים ואנחנו אומרי לטאנדאר. הם מהכפר לפני טאנדאר - קוטגאר. יהל שואל אם יש איזה גסט-האוס בכפר שלהם והם אומרים שלא רק בטאנדאר יש, הם שואלים מאיפה אנחנו ועוד כל מיני שאלות של הודים, אנחנו כבר מתניעים הם נפרדים לשלום וממשיכים. בדיעבד חשבתי שסתם שפטתי את ההודים האלה בעיניים המערביות שלי, בסך הכל שני הודים, מכפר נידח, מתלהבים לראות תיירים, הרבה אטרקציות אחרות, בטח אין להם בכפר, אולי הוא גם קיווה שניקח אותו טרמפ במקום שייסע בריקשה, אבל הוא אפילו לא ביקש. אחר כך יהל אמר שאלו באמת נוכלים. כאלה שמנסים למצוץ כל מיני דברים מתיירים, אז האבחנה המערבית שלי לא הייתה כל כך שגויה ואולי שנינו טועים.

עוד צ'אי בקוטגאר, יהל מצלצל למילאפ, אולי יש איזה מקום לישון כאן. מילאפ אומר שאין ושולח אותנו לבנג'ארה שיש בטאנדר, בנג'ארה זו מין רשת רסט-האוסים וקמפינג יוקרתיים. הוא הזמין לנו מקום והכל מסודר. טוב ממשיכים עוד 8 ק"מ בעליות תלולות, מטעי תפוחים ומשאיות שבדיוק מעמיסות ארגזי תפוחים. מוצאים את הבנג'ארה – הגסט-האוס. יש מלא מדרגות שיורדות אליו. אני מחכה עם האופנועים ויהל יורד. אני מוציאה לי איזה תפוח משק תפוחים ענק שמסתובב שם. תפוח מצוין, אדום ומתוק. תוך 10 דקות יהל חוזר ומצהיר בדרמטיות האופיינית לו: "כאן אני רוצה להישאר חודש!" המממ... מקום שיהל רוצה להישאר בו חודש, מעניין איך זה נראה. בעלי המקום עולים איתו, מסדרים לנו מקום נעול לאופנועים, אנחנו מחנים ויורדים. 30 מדרגות למטה (כל אחת בגודל שונה) יש בית לבן עם גינה יפיפיה מכניסים אותנו לחדר ואין ספק שמדובר בליגה אחרת. כמו צימר יוקרתי בארץ. הכל יפה ונקי, רהיטים יפים, חלונות גדולים, אמבטיה צמודה עם גיזר, אסלה, נייר טואלט ואפילו מגב לגרוף את המים! הכל מאוד אסטטי ובחוץ נוף לעמק ולהרים. טוב, גם אני מוכנה להישאר כאן. אנחנו מתמקמים ומייד מציעים לנו שתייה חמה וסנדוויץ', בעל הבית מאוד נחמד ולבבי מדבר אנגלית מצוינת. יהל מיד מתחבר איתו, שואל על האזור והכפר והמקום ומספר על עצמו. האזור, מסתבר מתמחה בגידול תפוחים, לא אלה שהגיעו מאנגליה עם הבריטים, אלה זן שהובא מקליפורניה, על-ידי מר. סטוק (Stoke) אמריקאי שבא לנפוש כאן, התאהב במקום והחליט להישאר לחיות שם. בהמשך הוא גם מתאהב בהודית מקומית ומתחתן איתה ובאחד הביקורים שלו במולדת הוא הכיר את התפוחים והחליט שיהיה טוב להביא אותם לאזור הזה בהודו ועד היום זה מה שמפרנס את רב הכפרים כאן. למעלה יש מקדש שהוא בנה אחרי שהפך להינדי. כדאי לנו לעלות לראות. טוב, זה נשמע כמו הליכה נחמדה לפני השקיעה אחרי יום ישיבה באופנועים. אנחנו עולים למקדש, כל הדרך סוחבים לידינו ארגזי תפוחים. המקדש יפה ומיוחד, לא בסטנדרטים הודים,  והנוף נהדר. רוח חזקה בטירוף אז עושים כמה תמונות, ציור קטן ותפוח לדרך. חוזרים דרך המקדש המקומי, גם הוא נראה יפה מהרגיל. בכלל, נראה שהכפר הזה יותר איכותי מרב הכפרים שנתקלנו. אנחנו חוזרים לגסט-האוס. שנינו שמים לב למרפסת מקסימה בקומה העליונה, החדר שלנו מקסים אבל החלונות פונים לשביל הגישה לבית ולמעלה בטח הנוף מדהים. לי מספיק טוב בחדר שלנו אבל יהל שואל בעדינות אם יש חדרים למעלה. בעל הבית אומר שהם כרגע תפוסים על ידי המשפחה שלו, טוב זה בסדר לנו. אנחנו קוראים בכתבה על המקום, כתוב שהשהות כאן עולה 1000 רופי לאדם ללילה, מה שמסביר את נדיבות המקום וגם את זה שמילאפ אמר שהוא מזמין ומשלם. הוא כנראה חשש שיהל ישמע את המחיר ויחליט שזה יקר מידי. יהל מבטיח לי שהוא יעשה אחר כך חשבונות עם מילאפ, שלא יצא שמילאפ משלם על זה. לארוחת הערב מצטרפים שני זוגות הודים בשנות ה-60 שלהם. מצד אחד הם נראים הודים אבל מייד רואים שמדובר בהודים עשירים – הבגדים, המשקפיים, הנעליים, אנגלית מצוינת. אנחנו מעבירים איתם שיחה ליד המדורה שהכינו לנו תוך כדי שתיית אפריטיף – ברנדי משובח וג'ין-און-רוקס שהם הביאו איתם. אחת הנשים שותה דיאט קולה שגם אותה הם סחבו איתם. הם משוחחים עם בעל הבית אבל ברור שהם שומרים על דיסטנס איתו. אתנו הם מדברים הרבה. שואלים עלינו, מתעניינים ומספרים על עצמם. זוג אחד, הבעל הוא מנתח עיניים ואשתו אופטומטריסטית. השניים האחרים כבר פנסיונרים אבל הבעל היה בעסקי הנפט ועבד עבור חברה אמריקאית, היה עושה חישובים כלכלים ובודק כדאיות לקידוחי נפט. הזוג הזה חיי בעבר בגרמניה, באנגליה, בארה"ב. איפה הם לא היו! עכשיו הם מעבירים חצי שנה בהודו וחצי בארה"ב. הם נפגשו עם החברים בדלהי ומטיילים קצת באזור הצפון, החיים הטובים.... הם כולם ראו עולם הרבה יותר ממני והשיחה איתם מרתקת, הם גם מאוד מתעניינים בנו ובישראלים בכלל. מרתק לראות איך הודים, שיודעים מה מצב המדינה שלהם אבל גם יודעים מה הולך בחוץ, חיים ונהנים משני העולמות. הם מוודאים עם בעל הבית שהמים כאן טובים לשתיה, הם מסבירים לו מה הם רוצים לארוחת בוקר, באיזה שעה בדיוק ולאן. בקיצור חיים מאוד מפונקים, אפילו אמא שלי הייתה יכולה לחיות ככה.

ארוחת הערב טיפה חריפה, להודים העשירים זה בדיוק טוב אז אני לא מתלוננת... אני מדללת הכל בדאהי – יוגורט, ואז הכל מעולה. יהל מתלהב מגלילות של איזה ירק ובעל הבית מבטיח שלמחרת אשתו תלמד אותי להכין אותם. אנחנו הולכים לישון שבעים מאוד ומרוצים.