Jubbal - Nagthat - Mussoorie

לימים האחרונים הייתי צריכה קצת עיכול ופרספקטיבה לפני שאני יכולה לכתוב עליהם. הנסיעה בבוקר מג'ובאל לצ'אקאראטה (Chakrata), איפה שתכננו את העצירה הבאה, שוב מהממת. הדרך עוברת בשבילים מתפתלים בהרים, בכל סיבוב יש פינה עם מפלון לעיתים מפלים די גדולים, בדרך עוברים המון כפרים קטנים שגורמים לך לחשוב שאתה במסע בזמן וגם מאפשרים להבין מה זה מיליארד מאתיים הודים... פשוט בכל הדרכים לא משנה באיזה כיוון תיסע, אחת לכל כמה קילומטרים, תפגוש איזה כפר קטן. זה שכל הכפר יושב על שיפוע הר מטורף שלא היה עובר שום חישובי כדאיות אצלנו, בכלל לא מטריד אותם. אם יש שם מים, במרחק הליכה עם כד על הראש ופרה יכולה להגיע לשם, אז זה מקום טוב להקים בו כפר וכך יש כל הזמן כפרים לאורך כל הדרכים השוממות האלה. בחלק מהם אנחנו עוצרים לשתות צ'אי ונהיים אטרקציה מאוד גדולה לכל הישוב שבא ומתקהל. הגברים מתיישבים סביבנו ומנסים לתקשר עם יהל. אם יש מישהו שדובר כמה מילים באנגלית, הוא מייד נהיה המלך של הכפר ומוביל את השיחה: "מאיפה אתם, לאן אתם נוסעים מאיפה הגעתם?", ויהל מספר להם את כל השמות של המקומות שעברנו בדרך, וכל הכפר מהנהן ונוהם מילים של "הא, כן, בטח" על כל שם מוכר של כפר ברדיוס 50 קילומטר שיהל אומר להם. הילדים מסתובבים ומציצים בנו בסקרנות, כשיש יותר מידי ילדים מקרקרים מסביב ובוהים הגברים מגרשים אותם. הנשים, לא ברור לגמרי איפה הן. לפעמים רואים אותן בשדות, אוספות חציר לפעמים הן מציצות מתוך הבתים, אבל אנחנו אף פעם לא ממש רואים אותן, נראה שהן היחידות שעובדות בכפרים. את הגברים אנחנו תמיד מוצאים ברגע של בטלה – יושבים, קוראים עיתון, מאזינים למשחק קריקט בטרנזיסטור ישן ואם הם עובדים ממש קשה אז הם מכינים צ'אי ואוכל. אנחנו מסיימים לשתות או לאכול, מתיישבים על האופנועים, כל הגברים והילדים בכפר מקיפים אותנו עד שאנחנו מתניעים ומתרחקים.

הנסיעה באופנוע היא המון לבד. הרעש, הרוח, הקסדה משאירים אותך עם נוף שחולף על פניך מבחוץ והמון מחשבות שמתרוצצות מבפנים. למרות שאנחנו נוסעים רק 4 שעות נטו ליום בערך, 4 שעות כל יום זה עדיין הרבה זמן להיתקע עם עצמך, לפחות עם עצמי. המחשבות מתחלפות כל הזמן עם הנופים. אין מישהו שקורא את הסיפור הזה שלא חשבתי עליו כמה פעמים במהלך הנסיעות, החל מהמשפחה הכי קרובה וכלה בך, הבחור שרק היום קיבל את הלינק לאתר שלנו בדוא"ל שרשרת ונכנס לקרוא רק בגלל שהיה כתוב "הודו" בכותרת. באמת שכל אחד ואחד חודר למחשבתי. לפעמים נהיה עצוב ולפעמים שמח, אני יכולה להרגיש רגעים של אושר כזה שנראה שאין לו גבול ורגע אחר-כך אני כבר עם דמעות עצובות בעיניים ואולי זו רק הרוח... לולא הייתי כבר עם היכרות של מעל 30 שנה עם עצמי, הייתי עלולה לחשוב שבתוכי מסתתרת איזו נפש מתוסבכת ובלתי יציבה במיוחד, מהסוג שנותנת פרנסה לפסיכיאטרים רבים. אבל זו רק אני, אני כבר מבינה שאני לא שונה מרב האנשים, רק מבטאת דברים באופן שונה מחלק מהם וחלק אחר מזדהה איתי יותר בקלות. יהל למשל, נראה סופג הכל באופן שונה. אני רואה אותו מאחור והוא נראה כמו ילד מנסה לגמוע את כל הנופים שמסביב ואת תחושת החופש. תוך כדי הוא גם עסוק בלחקור את הסביבה, לבדוק את הכיוונים, לוודא שאנחנו בדרך הנכונה, להציץ לאן מוביל כל שביל אחר, למצוא פרטים מעניינים בנוף, ולראות אם לא מגיח אוטו מאחורי הסיבוב. הדרך מלאה בפינות שראויות לעצירה, צילום או להיתקע בהם שבוע, ואנחנו חולפים על רבות מהן ב-30 קמ"ש שלנו. מידי פעם אני עוצרת מצלמת, מותחת שרירים, נשימה עמוקה וממשיכים הלאה. ילד ערום מתקלח בגיגית, עוף דורס ענק שחג בעמק הקרוב, פרה עייפה שרובצת אל מול הנוף, מפל גבוה שנופל לצד הכביש ונגמר במעבר מים קטן שאנחנו חוצים אותו. הכל שווה לפחות תמונה אבל לא תמיד יש כוח לעצור או מצב רוח או שפשוט אני מחליטה לחקוק את התחושה אי שם במוחי האפל ולתת את זה לפיתוח שם.

אני נוסעת אחרי יהל. בערך בשלוש או בארבע אנחנו בצ'קארטה (Chakarata), חולפים על פני גסט האוס אחד ומחליטים לעבור קודם בעיר לראות מי נגד מי ואז להחליט איפה לישון. עדיין מוקדם, יש לנו זמן להסתובב ולראות את המקום. בצ'קארטה יש בסיס צבאי, והרבה חיילים מסתובבים בתוך הכפר הגדול וההומה. היום יום חג וכולם בחוץ. הרחובות מאוד צפופים ותלולים וכדי לחסוך לי קצת את ההסתבכויות, אנחנו מחנים את האופנועים ואני נשארת לשמור עליהם בזמן שיהל הולך לבדוק איזה גסט-האוס. אני מוציאה את המצלמה ועושה סיבוב ברחוב הקרוב. הכל חי ושמח. ואז מגיע איזה פקיד הודי עוכר שמחות ואומר לי בהיסטריה שאסור לצלם וזה רסטריקטד-אריאה (restricted area) ובכלל אסור לנו להיות כאן. אבל אני נהנית להיות טיפשה, מהנהנת לו ושולחת אותו לבעלי שהלך לבדוק איזה גסט-האוס. הוא עצבני, הולך למצוא את בעלי. אני ממשיכה לצלם, את החנויות, הבסטות, הילדים והחריצים לנוף. שום דבר ממה שצילמתי לא קשור לסוד צבאי של הודו. בכל זאת, שירתי במודיעין ויש לי תודעת בטחון שדה מינימאלית, לא הייתי מעלה בדעתי לפגוע בביטחון השדה ההודי. לוקח כמה דקות עד שיהל חוזר, מלווה בפקיד ההודי. ההודי מתעקש לדרוש שנעזוב את העיירה. יהל מסביר לו, בהתחלה בעדינות, שאין מצב, אנחנו מאוד עייפים ואנחנו נשארים לישון כאן, זוהי עיר תיירות רשומה בכל ספרי התיירות ויש בה גסט האוסים. אבל הגסט-האוסים, מסביר הפקיד, הם רק למקומיים ואסור לזרים להיות כאן. זה לא כתוב בשום ספר, אבל הפקיד מתעקש אז בסדר - שימצאו לנו פתרון, אנחנו לא מסוגלים לנסוע עכשיו 70 קילומטר עד מאסורי. מפה לשם כבר מגיע עוד איזה הודי שמן במדים שנראה בדיוק כמו רס"ר צה"לי ועוד כמה חיילים לבושים במדי א' מצוחצחים שמלווים אותו. הסצנה שבאה אחר כך הייתה ארוכה ומייגעת ואני אנסה לקצר. ההם רוצים לגרש אותנו לא ברור לאן ויהל מתעקש להישאר. הוא מוכן גם לישון בכלא אם צריך, אבל אין מצב שאנחנו ממשיכים עד מאסורי. אותי לא שאלו, אבל גם לא ממש דמיינתי את יהל ישן בתא מעצר, אז אני עדיין אדישה, בוהה בחגיגה. כשמבקשים מיהל דרכון הוא קודם מבקש תעודה מזהה של המבקש. חלקם קצינים על אזרחי כי היום יום חופש חלקם חיילים במדים והוא מבקש מהרס"ר שיביא קצין אחראי. הרס"ר כבר נפוח מכעס חוזר כל הזמן על המנטרה שזה רסטריקטד-איראה. הוא מתקשר בצעקות עם כמה חיילים למעלה ואז עולה על האופנוע שלו ונעלם להביא קצין. אנחנו מחכים, שני חיילים שומרים עלינו. הם ממוצא טיבטי ויהל כבר מסתחבק איתם. אנחנו רואים אותם מצדיעים לחבורת גברים בלבוש אזרחי ויהל מייד נדרך. נראה שאלה קצינים גבוהים יותר, יהל הולך לדבר איתם. שיחה ארוכה עם הקצינים. אני כבר מתעייפת. יכול להיות שיתנו לנו לישון בסוף במגורים יוקרתיים או בתא המעצר אבל לי היה נראה יותר פשוט לא להיכנס ראש בראש במערכת, להגיד להם "כן, סליחה, טעינו" ולהמשיך לנסוע. כשהם כבר לא דבוקים לנו לתחת יכולנו להחליט לעשות מה שרוצים, ללכת לישון בגסט-האוס שמחוץ למרכז העיר, להמשיך הלאה. כל דבר. יהל, מתוקף ההיכרות שלו עם מערכות כאלה, מרגיש שהוא יכול לנצח אותם. לפעמים זה בטח נכון. יהל חוזר מהקצינים, הם הבטיחו לבדוק ולעזור בינתיים אנחנו ממשיכים לחכות. אני מוציאה מצלמה לצלם את הנוף אבל מיד החיילים אומרים לי רסריקטד-איראה. המקום ניראה כמו עיירת נופש הודית רגילה, אין אף גדר תיל, שום אנטנות שאפשר לראות מכאן, רק יער, נוף, והרבה הודים ומידי פעם שומעים את החצוצרה של הבסיס תוקעת את תקיעת המסדר היומי. אבל טוב, אסור אז אסור אני מכניסה את המצלמה חזרה. זה כבר היום השלישי ברציפות שכל אחר-צהריים אנחנו מבזבזים על בירוקרטיות הודיות של לארגן לנו מקום שינה. במקום ליהנות מזה שאנחנו גומרים לנסוע מוקדם ויש לנו כמה שעות בודדות של אור יום להסתובב בהם בלי אופנועים, אנחנו צריכים להתמודד עם הבירוקרטיה ההודית. אם זה לקבל אישור לשלם רק 250 רופי ללילה במקום אלף רופי ברסט-האוס בסוג'ה, או לנסות להשתחל לטירה ואחר כך לרסט-האוס בג'ובל ועכשיו בצ'קאראטה. אני מחליטה לנצל את הזמן ולרשום לי בפנקס כמה מהחוויות שרציתי לכתוב עליהן כדי שאני לא אשכח. החייל במין אינסטינקט אומר "נו-רייטינג". אסור לכתוב? אני מסתכלת עליו במבט תמוה ויהל מייד מעורר אותו: "מה זה אסור לכתוב, מי שמע על כזה דבר. לכתוב מותר!". כן, החייל מתנצל, התפלק לו, מרב לא-ים הוא כבר היה בשוונג...  בסוף מגיע איזה קצין במדים מצוחצחים יחד עם הרס"ר ואומר לנו לעזוב. יהל מנסה להסביר לו שאנחנו אחרי יום נסיעה ארוכה ואני מאוד עייפה, עוד מעט חושך ואין שום סיכוי שניסע למאסורי. הוא לא רוצה להבין, כאילו הוא לא מבין אנגלית ואולי הוא באמת לא מבין, יהל אומר לי שזה קצין משטרה אז הרבה אינטליגנציה אין לו. ככה זה שוטרים בכל העולם, ויסלחו לנו השוטרים האינטליגנטים. השוטר לא רוצה להבין, גם יהל לא, אחרי שיח חירשים ממושך שבו הרס"ר מתרגם שוב את מה ששמענו אלף פעם – "רסטריקטד איראה", הם מצליחים להגיע לפשרה, הם יקחו אותנו לרסט-האוס הסמוך, 7 קילומטר מכאן. טוב, 7 קילומטר אנחנו עוד מסוגלים לעשות. יהל נוסע, אני נוסעת, ואחרינו הרס"ר השמן עם החייל המצוחצח. פמליה שלמה. נוסעים, הדרך יפיפייה וניכר שהחיילים נהנים ממנה ומהג'וב הזה שנפל על המשמרת שלהם. אחרי 5 קילומטרים מגיעים לפורסט-האוס. מוצאים את האחראי והחיילים מדברים איתו. כדי לישון ברסט-האוס שהם בתי-הארחה ממשלתיים צריך אישור מראש. בנסיבות אחרות כבר הצלחנו לעשות את זה בלי אישור, או עם חצי אישור, אבל פה האחראי נתקל ישירות בנציגי הממסד ולא מוכן לזוז מהחוקים. אם רוצים לחרוג מהם צריך להביא קצין הרבה יותר בכיר. אנחנו מנסים כל מיני טקטיקות מאיימים שפשוט נפרוס את האוהל בחצר שלהם, אבל השמש מתחילה להיות נמוכה וזה מרגיש קר מידי. הם מפנים אותנו לכפר הקרוב שבו יש גסט-האוס. עוד 4 קילומטר מכאן. החיילים מרגישים מאוד לא בנוח מאיתנו, בכל זאת יש כאן גברת, אנחנו לא מרוצים, אבל עוד 4 קילומטר אפשר לסבול, הדרך מהממת והשקיעה מתחילה, החיילים נוסעים לפנינו. מגיעים לכפר, מדובר בכפר נידח, כמה בתי עץ מצ'וקמקים ופרה. ברור לי איך נראה מקום לינה כזה וכל המאמץ הזה בשביל להגיע לחור הזה כבר שובר אותי. החיילים נראים מיותרים, יהל אמנם הציע לי בדרך שהוא ישלח אותם, בסך הכל אנחנו כבר לא מהווים איום, יצאנו מהרסטריקטד-איראה, אבל כל עוד הם יכלו להביא תועלת עדיף היה שיישארו. אבל עכשיו כבר הבנו שמדובר בחבורת נמושות שרק מביישים את המדים שלהם. אתמול בג'ובל, הגיע האחראי על הטירה, בלי מדים, רק מקל, צעק קצת על שומר הרסט- האוס ומיד סידר לנו מקום לישון בלי שום אישור ואילו הם, עם כל הפוזה והמדים לא יכולים לרדות בשומר הרסט-האוס המצ'וקמק. טוב הבנו עם מי יש לנו עסק. יהל מרגיש שאני עצבנית, אומר להם תודה שלום, אנחנו נסתדר מכאן ומגרש אותם. אנחנו נשארים עם הברירות של להישאר כאן, למצוא מקום בהמשך ולפתוח אוהל, או לנסות להמשיך הלאה לעיירה הקרובה. שום דבר לא נראה לי. הוא מתחיל לנסוע. אבל אני נעצרת כל האפשרויות נראות לי גרועות למרות שבפועל שום דבר הוא לא סוף העולם. יהל אומר לי להחליט מה אני רוצה אבל אני לא רוצה אף אחת מהאופציות שיש. כל הזמן שבזבזנו מרגיז אותי ואני מרגישה שאם היינו פועלים בדרך שלי כלומר לעזוב בשקט בהתחלה ולא להלחם במערכת היינו מסתדרים יותר טוב. נכון שלא הצעתי שום דבר כזה בדרך, אבל הדרך שבה יהל מנהל את העניינים ואני הולכת אחריו, פתאום מעייפת אותי בבת-אחת. כל עוד הכל הלך טוב יכולתי לחיות עם זה, למרות שזה לא איזון בריא, אבל כשנהיה משבר ולו הקטן ביותר, אז פתאום הכל מתפוצץ לי, למה אני נגררת אחריו לכל מקום. מצד שני מה יהל יכול לעשות, הוא הולך בדרך שלו ואם הייתי מציעה דרכים אחרות אולי אפשר היה לעשות משהו אחר, אבל זה לא שבאתי עם רעיונות קודם ויוצא שאני רק מתלוננת וזורקת עליו את האחריות כשלא מסתדר משהו. הוא משאיר לי את ההחלטה אם לחזור לכפר האחרון, למצוא מקום לפרוס אוהל, שיש כאלה בשפע, או להמשיך 15 קילומטר כנראה, לכפר הקרוב. שום דבר לא נראה לי אז אני בוחרת באופציה הכי לא ודאית – להמשיך הלאה, אולי יהיה לנו מזל, לפחות שם אני לא בטוחה שזה גרוע. אנחנו ממשיכים לנסוע אני נורא נסערת, אני נוסעת לאט ובזהירות כי אני יודעת שזה עלול להיות מתכון בטוח לתאונה. אנחנו נוסעים בשקיעה על רכס ההר, משמאל נפתחים לנו מבטים לפסגות המושלגות של ההימלאיה שנצבעו בוורוד באור של שקיעה ומימין כדור השמש האדום צולל לאט לאט להרים ולעמק שמאחריהם. הכל צבוע בצבעים מדהימים, 360 מעלות מהממות. אני יודעת שזה פשוט פשע לנסוע ככה במצב רוח כועס כשהכל כל-כך יפה מסביב, אני מנסה לקחת נשימות עמוקות אבל לא מצליחה להירגע. אני אומרת לעצמי שאני בדיוק כמו טל, האחיין שלי בן ה-9, כשלקחנו אותו יחד עם שאר האחיינים לכמה ימים של כיף ובדיוק בערב, לחוף ים רגוע, הוא חטף קריזה על משהו שאף אחד לא זוכר מה זה היה ולא הצליח להרגיע את עצמו במשך שעה ארוכה. ראיתי שהוא מאוד רוצה להירגע ופשוט לא מצליח. ככה גם אני מנסה להרגיע את עצמי, אני לא בוכה אבל אני כועסת ובאותו רגע לא ברור לגמרי על מה. בדיעבד, אחרי שיהל ניהל איתי שיחה ארוכה על העניין, יכולתי להסביר לו כמה מהתסכולים. אני עוצרת לצלם את השקיעה, גם בתוך הכעס אני לא מצליחה להתאפק. התמונות לא יצליחו להעביר את היופי אבל אני מנסה. אנחנו ממשיכים לנסוע ותוך פחות משעה אנחנו מגיעים לכפר הקרוב. כבר התחיל להחשיך. כמה בירורים ומסתבר שהגענו לכפרון בשם נגטאט (Nagthat) ושאפילו יש בחור הזה בית-הארחה. אנחנו מגיעים אליו. נכנסים למה שנראה כמו דאבה. רק עששית, פתילייה כזו עם שמן, מאירה אותה וזה לא נראה חריג בהתחשב שהכל כל-כך פרימיטיבי. תוך כמה דקות יהל מבין שיש משהו לא הגיוני בתמונה הזו: יש נורת חשמל בקיר, הוא מתייעץ עם הבעלים – מסתבר שזו רק הפסקת חשמל. יש כאן הרבה כאלה והם מצוידים בעששיות. "כן, יש להם חדרים, ברור שיש מקום"... הוא לוקח פנס ומוביל אותנו לחדר, מדליק את העששית בחדר, ולאור העששית החדר נראה סביר, קצת ריח עובש אבל המיטה נראית די נקייה, מקלחת סבירה, אין מים חמים זורמים אבל הוא יביא לנו דלי של מים חמים – הוט-באקט (Hot bucket). המחיר 200 רופי, קצת יקר לחור הזה אבל שיהיה. המקום בסך הכל נראה מתוחזק יותר טוב מכל בתי הארחה הממשלתיים שישנו בהם. האור של העששית נותן אוירה חמימה בחדר. אני נרגעת חיבוק ליהל והתנצלות. אני לא יודעת, חוסר הוודאות לגבי מקום הלינה תמיד יוצר לי סוג מסוים של מצוקה, גם במקומות שיש לי בהם הכי פחות מה לדאוג. אין בזה שום היגיון אבל מהרגע שאני רואה איפה אני אשים את הראש בלילה אני נהיית יותר רגועה, לא משנה אם זה אוהל או מלון חמישה כוכבים. אנחנו הולכים לאכול. בדיוק כשאני מחליטה לצלם כמה תמונות לאור העששית, החשמל חוזר והכל מתמלא באור מלאכותי ורעש של הטלוויזיה ההודית. היה עדיף שלא יחזור החשמל. אחרי האוכל אנחנו מבקשים דלי מים חמים. אני עושה איתו מקלחת מינימאלית. אנחנו שוכבים במיטה ומנסים לברר מה כל כך מציק לי בזמן שיש לי את הפוטנציאל לאושר עילאי. אנחנו לומדים דבר או שניים על עצמנו ועל איך אנחנו משתלבים. הסיטואציה הזו שבה ליהל יש עדיפות תמידית עלי במקום הזה, במקום לנסוך בי ביטחון היא רק מערערת את הביטחון שלי בעצמי ולמרות שיהל כל הזמן מראה לי את המפות משתף אותי בהחלטות, עדיין הכלים שלי להחליט הם מינימאליים והכל נראה לי טוב באותה המידה, יוצא שאני בעצם הולכת אחריו לכל מקום ומפספסת את התגלית של למצוא את המקומות שאני רוצה להגיע אליהם ולעשות את הטעויות שלי. ברור שיהל מחליט יותר טוב איפה יהיה לנו כיף ונעים ואיפה חם מידי, מלא יתושים ועדיף לא להישאר לישון והשורות התחתונות שלו הרבה יותר נכונות, אנחנו עושים הרבה פחות טעויות בדרך ומגיעים לפחות מקומות שלא טוב לנו בהם. אבל אני מפספסת משהו בתהליך. יהל לא מצליח להבין בדיוק מה. זה נראה לו עדיף להגיע בלי טעויות, גם לי זה נראה עדיף וברור שזה יהיה מלאכותי לאלץ אותו להיות פאסיבי ושאני אנסה להוביל אותנו, אבל היום-יום הזה שבו אני בעצם נגררת אחריו, גם אם זה למקומות הכי יפים וגם אם תיאורטית בכל פינה אני יכולה לעצור ולהגיד אני רוצה שמאלה ולא ימינה, בפועל אני מרגישה חנוקה. הטיול ביום כיפור, שבו הלכתי לבד לטריונד נראה ליהל חסר חשיבות והוא לא מצליח להבין למה אני צריכה להוכיח לעצמי שכיף לי גם לבד. "ברור שאת יכולה להסתדר לבד, אבל באנו כדי להיות ביחד", אני גם לא ממש יודעת להסביר אבל אני יודעת שהיה לי חשוב לעלות לטריונד לבד. לי זה לא ברור מאליו שאני אסתדר וגם יהיה לי כיף לבד ואני צריכה להזכיר את זה לעצמי מדי פעם. אין לנו ממש פתרון אבל אנחנו מתחילים להבין את הבעיה והולכים לישון איתה מחובקים.

למחרת נשארו רק 70 קילומטר עד למאסורי (Mussoorie). יום קצר. 20 קילומטר לפני מאסורי אנחנו חוצים נהר על גשר (Yamuna bridge) מחליטים לעצור לרחצה. שותים צ'אי בצ'אי-שופ ויורדים למטה ברגל. מתחת לבית שנראה מוזנח ומתחתיו צחנה, יש שביל. מימין הוא פונה לנהר הגדול, אחד הנהרות הקדושים (השני הכי קדוש, יהל מתקן אותי....) - היאמונה ומשמאל יש נחל קטן שנשפך לנהר ולאורכו מלא פינות קסומות מלאות צמחיה וסלעים ומים זורמים. אנחנו מתיישבים לנו באחת כזו אני ישר מורידה נעליים מכנסיים וטובלת חצי גוף. בכל זאת די קר. יהל יושב מצלם אותי ומצלם פרפרים שעפים. גן עדן. המשפחה שבצ'אי שופ גרה כאן על גן-העדן הזה. התינוקת לבושה שמלה מטונפת אבל מחייכת כל הזמן. בלי שום טכנולוגיה ואסטטיקה רואים שהם יודעים להעריך את הפינה שלהם, מידי פעם הם זורקים חוט עם קרס למים ודגים דגים לאכול. לא מוכרים ולא מנהלים מסעדה, רק צ'אי שופ קטן שמאפשר להם להרוויח כמה גרושים לממן את המעט שהם לא יכולים להשיג בעצמם. לא צריכים בגדים מצוחצחים ומלתחות עשירות. לכאורה הסתפקות במועט אבל המועט שלהם כולל פינות מופלאות רק לעצמם שאם היו לנו כאלה בארץ הם היו מתמלאות מייד במנגלים כל שישבת. אז מה אם הם כולם נראים מסכנים בעיניים המערביות, התינוקת מלוכלכת, הזקן, בקושי הולך, מעשן סיגריה, אמא ובת גדולה יושבות בשמלות בלויות, היחידות כנראה שיש להן ומגלגלות חוטי דיג. ברור שיש להם הרבה מעבר למה שאנחנו נוכל לקוות לו. בעוד אנחנו עובדים כל החיים לחתיכת אדמה עם בית, להם יש בית מצ'וקמק בנוי מעל גן העדן הקטן והפרטי הזה. למה לעבוד קשה... פילוסופיה ישנה ונדושה אבל הקיצוניות הזו בין אנשים עם חוסר כל לעומת זה שיש להם את מה שאנחנו הכי שואפים אליו- פינה יפה ושקטה, שלוה נפשית, משאירה אותך מבולבל כל פעם מחדש. אנחנו חוזרים לאופנועים ומתרחקים משם לעבר מאסורי.

מאסורי מתגלה כעיירת נופש תיירותית מאוד פופולארית בקרב ההודים. המון הודים מדלהי ופונג'אב מגיעים ברכבים יוקרתיים יותר או פחות. אנחנו בוחרים דאבה בכיכר הראשית לראות מי נגד מי. יהל לרגע שוב נסחף לבחור את הדאבה הכי מטונפת, אבל אני עוצרת אותו לפני שהוא מתיישב, לא בא לי שוב עיסות עם אורז וצ'אפטי מסיר מטונף כשיש שפע של מסעדות עם מגוון של אוכל. אנחנו מוצאים מסעדה סבירה שלא נראית כמו מלכודת תיירים ברורה מידי ומגישה אוכל מכל רחבי הודי. יצא לא רע. יהל היה במאסורי כבר פעם או פעמיים והוא מנסה לשחזר. קוראים שוב מה שכתוב בלונלי-פלאנט. אני סימנתי כמה מלונות שנראים לי מעניינים במיוחד. יש לנו מספיק זמן, נעשה סיבוב מלונות ותוך כדי נכיר את המקום. שבענו, יש לי כוח ואנחנו מתחילים לבדוק מלונות. קודם הולכים לאלה שכאן ליד, בכיכר המרכזית. רמה טובה ומעלה, קצת מצועצע ומחיר לא זול. אחר כך בודקים את ההמלצות של הלונלי-פלאנט. מלון אחד רשום כיקר ומפואר אבל באחוזה בריטית מתוחזקת היטב. נראה לנו שווה בדיקה. המלון באמת מפואר גם בסטנדרטים של קולוניאליזם בריטי וגם משופץ ומתוחזק היטב היום. ריהוט עתיק, וחלונות גדולים שמוסיפים אור וחיים לפוחלצי החיות הענקיות שתלויות ופרוות הנמרים הפרוסות בכל מקום. המלון נראה די ריק אבל חיי. הם רוצים 1800 רופי ללילה. אפשר להתפנק לילה אחד אבל אנחנו מתכננים לישון כאן כמה ימים. יהל מצליח להתפשר איתם על 1200 רופי. בהחלט מחיר שווה אבל אם נתחיל לחיות בהוצאות יומיות של חיים מערביים בסוף השנה הזו אני אהיה באוברדראפט ענק. טוב מחליטים להמשיך בסיבוב. יש לנו זמן- אולי נחזור. בלונלי-פלאנט יש המלצה  למלון שגם היה מפואר פעם ושמר על הצ'ארם שלו במחירים הרבה יותר זולים. מוצאים את המלון, יש חניה נוחה לאופנועים. עולים קומה במדרגות, מקבל את פנינו על המדרגות עש גדול ויפיפה. יהל מיד אוסף אותו, הוא לא מתנגד, הוא נראה גוסס. נכנסים לראות את המלון. המקום נראה כמי שמזמן שכח את ימי הזוהר שלו. משהו כמו העש הזה – גוסס. רואים שהיה פעם מפואר כאן לפי החללים הגבוהים והגדולים אבל היום הוא מוזנח, מאובק, דהוי ומתפורר. אנחנו עושים סיבוב בכמה חדרים. יש אפילו אמבטיה בחדר האמבטיה, אבל אין מים חמים בברז. מים חמים מביאים בדלי... טוב, הבנו. אמנם ההוצאה שיש לנו ללונלי-פלאנט היא כבר בת כמה שנים, אבל המלון הזה לא נראה כמי שידע ימים יפים בעשרים שנה האחרונות, ובכל זאת, הספר שלנו לא כזה ישן. לך תבין. אנחנו מאבדים (חלקינו מעולם לא מצאו) את האמון שלנו בספר ומחליטים פשוט להיכנס למלונות שיראו לנו בדרך. יש המון, ממש אחד ליד, מעל ומתחת לשני. מוצאים מלון אחד סביר, בהחלט לא מדהים, אבל מיטה נקייה ומחיר סביר. אני לוחצת לבדוק עוד המלצה אחת מהלונלי פלאנט, 5 קילומטרים מהמרכז. באזור הזה יש גם בית ספר להינדי שבמילא רצינו לבדוק אותו. ההמלצה של הלונלי פלאנט נחמדה וחמימה ועם נוף מדהים אבל החדר שהראו לנו קצת עיפש ויחסית יקר. אנחנו כבר חושבים לחזור למלון הסביר שמצאנו, נכנסים קודם לבית הספר להינדי. מקבלים אינפורמציה. יום לימודים עם 4 שעות לימוד עולה 150 רופי עם לוקחים שיעורים פרטיים, 120 רופי לאדם אם לומדים בשניים ו-105 לקבוצה של 3 או יותר. קורסים בדרך כלל מתחילים בימי שני עד שישי, למרות שאפשר להתחיל לבד גם בכל יום אחר. קורס צריך להיות לפחות שבועיים, בדרך כלל זה לפחות חודש. סך-הכל, אם כך, 1500 רופי לקורס של שבועיים בשיעורים פרטיים. בהחלט זול, בעיקר אם אתה יוצא עם קצת יכולת לדבר הינדי בסוף. נשמע אטרקטיבי, ננסה לעצור כאן שבועיים בדרך בחזרה. יחד עם המידע על הקורס אנחנו מקבלים המלצות למקומות לינה. ובוחרים את היפה שבהם. יגידו הרומנטיקנים מה שיגידו, לכאורה, יש לנו זה את זו ואת האהבה שלנו, מה זה משנה אם החדר יפה, איך המיטה, או איזה מקלחת. אבל מה לעשות, מבחינתי זה כבר הוכח, או שעברנו את הגיל או שאני מפונקת, או שזו עובדה – אבל כשאנחנו ישנים במקום יפה ונקי, הוא לא צריך להיות מפואר, אבל כשיש סדינים נקיים מקלחת שלא מגעיל לדרוך בה ואם אפשר גם נוף, אז שנינו נרדמים מחובקים ומחייכים. במקומות כמו בתי-הארחה הממשלתיים, שממוקמים במקומות מקסימים, אבל אף אחד לא מרוויח מהתחזוקה שלהם, אנחנו נכנסים כל אחד לשק שינה שלו, משתדלים לא לגעת בשום דבר שלא הגיע איתנו במטוס, ונרדמים במינימום תזוזה. הרומנטיקה של הנוף והשקט והלבד יפה אולי בתיאוריה. אז סוף, סוף מצאנו כזה מקום נקי, נעים, מקלחת עם מים חמים זורמים, חצר משותפת לכמה חדרים מטופחת, עם צמחים ונוף לעמק. פה אפשר לממש רומנטיקה. יהל מתמקח עם בעלת הבית, זה קצת יקר, היא רוצה 350 רופי לבן אדם, כולל ארוחות. יהל מוריד שתי ארוחות, מוריד במחיר, היא מורידה את כל הארוחות ומעלה את המחיר, לי ברור שכאן אני נשארת ויהל יכול להתעסק בשטויות האלה, אני לא זזה. הם מתפשרים על 450 רופי לשנינו ללילה בלי אף ארוחה. יהל מרוצה, בעלת הבית מרוצה והכי חשוב – אני מרוצה...

העברנו כאן 4 לילות שבהם הבראתי מדלקת גרון שגררתי איתי כבר מהיום שעזבנו את דארמסאלה. יהל ירד חצי יום לדראדון (Dehradun), העיר הקרובה, שעה נסיעה, מיליון הודים, לעשות טיפול לאופנוע שלי. בסך הכל עשינו הכירות עם מאסורי שבאמת עושה רושם של עיירה מיוחדת. הרבה תיירים הודים וכמה משפחות מערביות שהתנחלו כאן. ניסינו לרכב באופני-ריקשה שהתגלו כחסרי ברקסים, ומאוד קשים לתמרון. פגשנו את אד, בחור בריטי שבא ללמוד הינדי כי הוא עומד להתחתן עם בחורה הודית בלונדון והוא כנראה נורא רוצה לרצות אותה ואת המשפחה שלה. שתינו "דוד" – חלב חם עם פיסטוקים וסוכר שמוכרים כאן ברחוב והוספנו כמה ממתקים הודים מוצלחים לרפרטואר המתוק וקלוריות היומיות, יש כאן ממתקיות בכל פינה, בעיה קשה... ובין לבין נסינו לשנות את שיווי המשקל הזוגי שלנו – אני מנסה להפעיל את מלוא כובד משקלי בעוד יהל מנסה לרחף באוויר כדי להגיע לאיזון נוח. זה לא פשוט, זה מעייף ומתיש. מספיק, יוצאים לדרך, אולי עוד נחזור לכאן.