מבט מחלונות הבית שלנו:

הבית שלנו יושב על ערוץ הנחל שיורד מהמפל של באגסו. הוא שייך להודים מקומיים שגרים בקומת הקרקע. בקומה השנייה יש ארבעה חדרים להשכרה עם מקלחות משותפות ומטבח משותף ובקומה השלישית הדירה שלנו. מרפסת גדולה, סלון, מטבח מקלחת וחדר שינה עם שלושה כיווני אוויר ומרפסת קטנה נוספת. הם סיידו את הבית בדיוק לפני שנכנסנו, חוץ מהסדקים מרעידת האדמה האחרונה, הכל נקי, אבל ליתר בטחון ניקיתי עוד קצת. הקירות ורודים והמשקופים סגלגלים, בהודו זה בכלל לא מרגיש קיטשי מידי. גג משופע מפח כסוף עם פס ירוק. מעלינו באגסו, טריונד ומון-פיק שבימים יפים נראית רוכנת מעל כולם מגובה 5400 מטר. מתחתינו הנהר שאם נמשיך איתו נגיע לדרמסאלה-הנמוכה ולמישורים שמתחתיה.

לא ברור לי מה אני כל כך מאושרת, הבנאדם הוציא אותי מאחת הדירות המדהימות בתל אביב, מעבודה, מחברים ומשפחה ושם אותי כאן בדירה בהרים. קור אימים למרות שפורמאלית נגמר החורף, סופות ברקים וברד שניתך על גג הפח שלנו ברעש מטורף. בחדר השינה שלנו החלונות הגדולים אטומים בקושי והתחושה היא שאתה ממש במרכז הסופה שרוקדת סביבך. יהל כמובן מבסוט ממזג האוויר הזה בלילה, יש בו משהו מוטרף ואלוהי. ביום הוא מפריע לו בתוכניות אבל בלילה הוא קסום... אני יכולה להבין אותו אבל לא יכולה להשתחרר מהפחד שבכל רגע הבית הזה פשוט יסחף לתוך הנהר שזורם ממש מתחתיו... כשהייתי קטנה אמא שלי האכילה אותי לסיפור שלושת החזירים, שהעיפו את בית הקש שלהם, שרפו את בית העץ שלהם ורק בית מאבן עמד כנגד עוצמות  הרוע שמסביב, בהודו נראה לי שגם בית מבטון מזוין לא מספיק כנגד עוצמת הטבע. אבל אנחנו מתעוררים לבוקר צלול ושקט שאחרי הסערה. קרני השמש חודרות לחדר ומעירות אותנו. יהל סוגר את הוילון שהוא פתח בלילה כדי לראות את הסערה מהמיטה. הבית עומד וכך גם כל הבתים מסביב... אין ספק שזה יוצר תחושת אושר עמוקה. מן סצנה קלאסית של שקט שאחרי הסערה כשהגיבור מתעורר על חוף טרופי וחול זהוב, הגלים שזרקו אותו לחוף מלטפים אותו, השמש מחייכת והסערה של הלילה נראית כמו חלום בלהות רחוק.

כל הבוקר הטלפון מצלצל. הטיבטים במצוקת מחשבים ומחפשים את יהל. כשכבר אין ברירה אנחנו קמים, אוכלים ארוחת הבוקר עדין למעלה במסעדה ויהל נוסע לעזור להם. אני מנסה לעשות דברים של בית, קניות, מטבח, סדר. אבל אין לנו ארונות ואין לתוך מה לסדר ואני מבינה שהאינסטינקטים של מה צריכה אישה לעשות בבית הם לא במקום  כרגע. הדחף לעקרות בית משעשע אותי ואני משתעשעת, לאט לאט אני מאלתרת ליהל ולי את רב הארוחות, כשבא לו אורח אני לפעמים אפילו מכינה להם צ'אי. תוך כדי אני עושה את הטעות של כל עקרת בית מתחילה ומרב התלהבות שוכחת להפיל גם על יהל משימות. אחר-כך לך תשכנע אותו שהסידור בינינו צריך להיות בחלוקת תפקידים והצלחת לא מתמלאת בעצמה אלא צריך גם לשטוף את הכלים ולבשל ולנקות את הבלגן של הבישול וכו' אבל כשלא תהיה לו ברירה, הוא גם ילמד, בינתיים לא אכפת לי שייהנה מההתלהבות שלי. מה שיותר מדהים אותי כאן זה ההנאה שלי מהדברים הקטנים כשהכל בעצם פתוח ואני יכולה לעשות כל דבר: יש כאן מספיק תיירים לאין סוף סוגים של עסקים. המקומיים צמאים למתכננים מקצועיים ואני יכולה לבחור כל מקצוע שרק נראה לי. כרגיל קשה לי להחליט מה אני רוצה ואני עושה קצת מהכל. קובעת להיפגש מחר עם דידי שצריכה אותי לפרויקט אדריכלי, כותבת עוד כמה אימיילים כדי לבשל דוקטוראט וחושבת על איזה עסק הכי יתאים לי לכאן. הצורך בפרנסה עדיין לא עוזב אותי ואני חושבת בכל מיני כיוונים מנוגדים ובין לבין אני מסדרת עוד כמה דברים ומבשלת לי צ'אי.

במהלך הביקור בארץ והטיול בהודו צברתי כל מיני סוגים של מוזיקה. אני לא מחשיבה את עצמי כחובבת מוזיקה רצינית אבל יהל איננו ובית לבד ומוזיקה לפי בחירה זה שילוב מנצח. אני יושבת וכותבת מהמיטה. החלונות מקיפים אותי וסביבם ההרים, עצים, בתים והעננים שמצטברים ובטח יורידו עוד מעט שוב גשם בלתי פוסק, בינתיים זה מאוד מרשים אפילו אותי.

חוסר המחויבות הזה מרגיע אותי. זה טוב או זה רע? אנחנו תמיד מבקרים את אלה שלא מוכנים למחויבות ויחד עם זה אנחנו כמהים כל הזמן לסוג הזה של חיים... היופי כאן זה שהמסגרות קיימות. אני יכולה לבחור לי כל אחת מהן: למצוא מקום להתנדב ולקבל את הסיפוק של הנתינה מעצמי והעזרה לזולת. לעבוד תחת איזה אדריכל מקומי וליהנות מביטחון של הפרנסה הקבועה, להקים איזה עסק משלי בכל תחום וליהנות מתחושת העשייה והיצירה. אבל בין הפחד וחוסר הביטחון, נורא ברור לי שאני הכי נהנית כרגע מחוסר הידיעה של מה אני אעשה מחר. מהיכולת להחליט מרגע לרגע מהבטן מה אני עושה עכשיו. ברור לי שעוד מעט זה יהפוך למטרד. ואז אני פשוט אשתחל לאחת המסגרות המוכנות ואהנה ממה שהמסגרת מספקת. אבל כל עוד אני נהנית מהחופש ולא מפחדת ממנו אני נותנת לעצמי להתגלגל ולומדת על עצמי, על מה מושך אותי יותר, על מה כיף לי, ממה אני הכי נהנית מתי ומה מוציא ממני את המיטב.  אני ביום לימודים ארוך שבו אני גם המורה וגם התלמידה וגם הספרים...

במהלך השנה האחרונה שלנו בהודו, כל הזמן חיפשתי דמויות: כמו מי אני רוצה להיות כאן בהודו ולא מצאתי שום דמות אטרקטיבית אליה אני רוצה לשאוף. אני לא כמו המטיילים כאן ולא כמו המתנדבים בסגנון קריסטינה ופראנק. יעקוב ופליסיטאס חיים כאן ומגדלים 4 ילדים כבר 25 שנה, אבל לא מעניין אותי לחיות כמוהם. אני מקנאת בדני רווה שיש לו מן גורו מקצועי שאותו הוא מעריץ אבל לא מצליחה למצוא לי כזה. דידי בהחלט אישה מדהימה אבל דידי עברה חיים קשים במיוחד, בעל שיכור, ילד מאומץ בעייתי, ממש לא מתאים לי הבלגן הזה... יהל הוא כמובן מקור השראה גדול עבורי אבל אנחנו כל כך שונים, מה שעושה לו טוב לא תמיד טוב לי וזה כבר ברור לשנינו. במהלך החודש של הטיול שלי לבד הבנתי שאני בעצם צריכה להמציא את הסיפור שלי בעצמי. לתפור לי את הבגד שלי למידות שלי ולקפריזות שלי. ואני עכשיו נהנית להסתכל על עצמי כל פעם בתלבושת אחרת... אתמול אופק ואדווה סיפרו שיש להם שבוע שלם של פורים כל יום תלבושת אחרת , יום אדום, יום כחול ויום פורים. אין ספק שיש משהו מעניין בלהחליף כמה תלבושות ולבדוק את עצמך כל פעם במראה. בסוף אולי אני אצליח לתפור לי משהו שיתאים. אבל כמו הילדות גם אני בינתיים נהנית מהמדידות... פעם בכובע של עקרת בית, פעם סטודנטית, מידי פעם קובעת פגישת עבודה, פה ושם עושה תוכניות לפרויקט שיהיה לי מעניין לטווח ארוך ובין לבין מפנטזת על מה הכי הייתי רוצה שיסתדר... בסך הכל יוצא סלט צבעוני, טעים ומרענן!

וכמו שהמקום הזה מדהים ומרתק אני עדיין לא יכולה להשתחרר מהשנאה למקום הזה בכל פעם שיהל מעצבן. בשנייה שאני לא יכולה לסבול את יהל אני גם לא  יכולה לסבול את המקום הזה. זה קצת מאכזב אותי לגלות שהחיבור הזה עדיין קיים, אחרי שנסעתי וחזרתי. אני גם יודעת שזה חיבור רע, אבל בכל זאת עוד לא הצלחתי להשתחרר ממנו. באותו רגע אני שונאת את המקום הזה, את הודו, את דארמסאלה ואת הבית. הבית החמוד שלנו נהיה פתאום צפוף וקטן ומחניק ואני רק רוצה לקום וללכת. אז אני קמה והולכת. אני עולה להרים, וההרים יציבים כל כך, שום דבר לא משפיע עליהם שזה לכשעצמו גם יכול להרגיז... אבל הם גם רגועים ונעימים ומהר מאוד היופי מסביב מפייס אותי ורק על יהל אני עדיין כועסת. אבל כשזה רק הוא מרגיז הרבה יותר קל להתמודד עם זה מאשר כשהכל מסביב מרגיז. העלייה והמאמץ הפיזי מוציאים ממני חלק מהכעסים ואלה שנשארים, הם כבר לא משהו שאי אפשר לפייס בחיבוק ונשיקה.