יום כיפור בטריונד
ביום כיפור אני אוהבת, אם אפשר, לעשות משהו יום כיפורי. זה לא חייב
להיות צום, אלא כל דבר שמעודד רגיעה ומחשבות. אם אני מטיילת בחו"ל אני לא אחפש את
יום כיפור בכוח. אם אני בארץ אז או שאני צמה, מקפידה לשתות מים ומשיגה בזה גם שטיפת
קיבה בריאה וגם תזכורת שאמנם טוב לאכול, אבל אפשר גם בלי, או לפחות עם פחות. צום גם
אם כולל מים, דורש מנוחה וזה הזדמנות לעשות דברים של כיפור (לראות את כל הסרטים
שפספסתי, לקרוא את כל הספרים שמחכים וכו'..). אופציה שחביבה עלי יותר בשנים
האחרונות, היא לצאת לרכיבת אופניים ארוכה בכבישים המהירים, הכמעט ריקים בארץ. נשמע
מאוד לא רגוע אבל למעשה, אפשר לנסוע באופניים כמעט 10 דקות שלמות בלי לראות אף
מכונית בכביש ת-א אשדוד, במחלפים הגדולים עם כל הנתיבים ריקים וזה ממש הופך את
הרכיבה למדיטטיבית. אתה כבר ממש מתחיל לחשוב האם אתה השריד היחיד לאיזה שואה
גרעינית שקרתה. הכל שממה בנויה. ואז, אחרי עשר דקות ארוכות, עוברת איזו מכונית עם
חבר'ה בדרך לים או שאתה מגיע לצומת מקומית ורואה את כל הילדים על גלגלים. רכיבה
ארוכה כזו לבד בהחלט משאירה הרבה מקום לשקט נפשי ומחשבות שאפשר לקחת אותן לאן שרק
רוצים. כאן בהודו מצד אחד נתקענו בדרמסאלה ועם כמות הישראלים פה, ברור שיום כיפור
יהיה מורגש, מצד שני לא ממש מתאים לצום ולהיתקע בחדר במלון.
יהל עדיין חולה, מה שלא השאיר הרבה מרחב אפשרויות, אז החלטתי לנצל
את נכותו הזמנית ולעלות שוב לטריונד, הפעם לבד. טריונד הייתה היעד הראשון שלנו בטרק
לאינדרהארה ויעד מאוד פופולארי למי שמחפש יום הליכה מדרמסאלה. כל פעם ששמעתי על
אנשים סביבנו שהולכים או חזרו מטריונד ואיזה יופי היה, אמרתי לעצמי שאולי כדאי
לעשות טיול כזה של יום, מן חוויה מתקנת לטרק לאינדראהר. עכשיו, יום כיפור, יהל
חולה, אין משהו יותר טוב לעשות, הדרך לטריונד ברורה וקלה, זה נראה לי מתאים.
ארזתי תיק קטן עם קצת בגדים חמים, מקלות הליכה, בקבוק מים, מצלמה
והופ 8:00 בבוקר אני מתחילה לצעוד. על מנת שזו תהיה חוויה מתקנת, החלטתי, כמו בטרק
שלנו, לעצור בכל הצ'אי-שופס שבדרך (וגם כי ככה הכי כיף...). הראות טובה, השמש מחממת
והכל מסביב נראה הרבה יותר ברור מאשר אז. אמנם בחלק הראשון של הטרק לא היו לנו
בעיות מיוחדות, אבל כבר אז היו הרבה עננים.
עכשיו רואים את כל העמק ואת
באגסו שמתרחקת מתחתי. הדרך נראית שונה ממה שהלכנו אז, אני שואלת כל מי שאני פוגשת,
האם זו הדרך לטריונד והם מאשרים. אני פוגשת בחור ישראלי שהולך למפלים. הוא לא יודע
איפה זה טריונד אבל אני מוזמנת להעביר את יום כיפור איתו במפל. לא. אני עולה
לטריונד, אבל באמת שמעתי שיש איזשהו מפל, מרחק סטייה קלה מהדרך לטריונד. אני כנראה
על דרך אחרת. תוך שעה אני מגיעה לגאלו-דבי, הצ'אי הראשון, שותה ומתחברת משם לדרך
הרגילה שממשיכה למעלה. אני מצלמת מאותן נקודות שצילמתי אז, שנוכל לראות את ההבדלים.
בערך ב 10:30 אני בצ'אי-שופ של חצי הדרך- Magic View Café,
הנוף באמת מהמם משם. בטרק הקודם, היינו כבר כאן בתוך ענן, הכל מסביב היה לבן ולא
ראו מטר קדימה. בצ'אי-שופ יש עכשיו גם דוכן עם ספרים ועיתונים בכל השפות. מיד תופס
אותי ספרון בעברית: "התבוננות במעשה מרכבה - הדרכה מעשית למדיטציה יהודית, תוך
שימוש בכלי קבלה". בנסיבות אחרות הייתי משליכה מעלי ספר מהסוג הזה, אבל כאן בהודו,
יום כיפור, 2500 מטר מעל פני הים, אני מחכה לצ'אי ומתחילה לקרוא את הספר. הספר נכתב
על ידי דרור משה שאול ויש אזכור בכריכה של בית חב"ד כאן בדרמסאלה. כנראה ספר מקומי.
מעניין. הספר אמור להיות מלווה בקלטת של מוזיקה וכשמו כן הוא, אמור להדריך את הקורא
לעשות מדיטציה, דומה למדיטציה הודית (ישיבה מזרחית, עיניים עצומות) אבל עם ניגונים
יהודיים וחשיבה י-הודית. ובין ההסברים המעשיים (ללבוש בגדים נוחים, למצוא מקום
מעורר השראה וכו') יש משפטים פילוסופיים של יהדות, ציטוטים מהקבלה ודברי חכמים.
המשפט הראשון שתפס אותי היה בעמוד 45: "תפקיד האלוקות הוא להבריא את העולם מתחלואיו
וממשבריו. 
בריאות העולם והאדם
היא תחת אחריותו של כל אחד מאתנו.... ראשית על האדם לרפא את עצמו ורק אם לא הצליח
עליו להיעזר ברופא אחר". זה, באופן מפתיע, משפט שאני כחילונית אתיאיסטית יכולה
להזדהות איתו (בניגוד ל"הכל בידי אללה" וכד'). את הצ'אי סיימתי כבר ואני שואלת את
הילד בצ'אי כמה הספר עולה. הוא לא מוכר. מה זאת אומרת לא מוכר, אני מנסה שוב, "כמה
לשלם על הספר?" הוא מתעקש שהוא לא למכירה. אני החלטתי, שמלמעלה החליטו, שזה חומר
הקריאה שלי להיום, מה שהופך אותי לאובססיבית לגבי הספר...טוב, אני מציעה לו שאני רק
אשאיל את הספר להיום ובדרך חזרה, כשאני ארד, אני אחזיר לו אותו. טוב הוא מיד מסכים.
אפילו לא ניסה לעשות מזה כסף. אני סוגרת את הספר בתיק וממשיכה לעלות. יחד איתי
מתחילים לעלות כמה עננים קטנים. עוד צ'אי שופ אחד וב-12:30 אני למעלה. יהל אמר
להתחיל לרדת עד 15:00 יש לי יותר משעתים להעביר כאן. אני עושה סיבוב למעלה, יש שם
מלא צ'אי שופס, הרבה יותר ממה שהיו כשהייתי שם עם יהל, ודי הרבה אנשים, לאט לאט
השמיים מתחילים להתכסות עננים. אני מזמינה לי ארוחת צהרים ולובשת את הפליס שהבאתי
איתי. איתו יותר נעים. אמנם בשמש חמים אבל כשהיא מתכסה והרוח מתגברת כבר ממש קר.
תוך פחות מחצי שעה השמים כולם מכוסים והרוח מתחזקת. אני מתיישבת לי בפינה מחוץ
לצ'אי-שופ וקוראת. הספר מצטט את הזוהר הקדוש ומפרט ארבעה רבדים בנפש עליהם יש
להתבונן בשלב ההרפיה. אני לא אפרט אותם כאן, אלא אסתפק בציטוטים נבחרים אחרים מתוך
הספר. מי שיעניין אותו, שילך למקור. אז בין הנבחרים
היה שם ציטוט מהאדמו"ר הזקן
שאמר: "הלשון היא קולמוס הלב וניגון הוא קולמוס הנפש" ואיתו, הספר מחזק את השימוש
בניגונים למדיטציה. ציטוט מפורסם של הבעש"ט שאומר "במקום מחשבתו של האדם שם הוא
נמצא" וזאת כדי להפעיל את הדמיון לצרכי מדיטציה – דמיינו שאתם בהימלאיה ותרגישו
שאתם שם. וכך מועבר קורס שלם ליישום שיטות מזרחיות (מזרח-אסיה) של מדיטציה לצרכים
של "הארה" יהודית. השילוב הזה הוא חדש לי, אבל בהחלט מתחבר כשחושבים על זה ועל כמה
חסידים פריקים במיוחד שנתקלים בהם מידי פעם. אני מדי פעם מרימה את הראש מהספר ורואה
איך הכל מתמלא ומתבהר ומתמלא שוב... באיזשהו שלב, ניגשים אלי שני ישראלים, הם רואים
אותי קוראת את הספר וכנראה מחליטים שאני אחד הטיפוסים המוזרים האלה שמסתובבים כאן
בהודו. הם אומרים שלום ולא מעודדים שיחה, אבל בכל זאת הם שואלים אם יש לי עוד משהו
ללבוש, ואני מנדבת להם את מעיל הרוח שארזתי איתי בנוסף. מסביב כבר נהיה באמת סגריר
וקר וכולם בורחים חזרה למטה. לי יש עוד קצת זמן ואני רוצה גם להספיק ציור קטן לפני
הירידה. אז לסיום הפרק הזה אני אצטט עוד ציטוט אחד מובחר ואופטימי: "על האדם לחוש
כאן את בריאתו ובריאת כל העולמות, עליונים ותחתונים בכל רגע ממש. מתוך כך, עליו
לשמוח כל רגע על כל מה שניתן לו ולמצוא בכל רגע של חיים, את הדרך להאיר את עצמו
וסביבתו באור אינסוף ברוך הוא". בזריזות אני עושה גם ציור קטן של המקום ומתחילה
לרדת לי למטה. יהל מתקשר כמה פעמים בדרך (כל פעם שאני באזור עם קליטה) לראות שהכל
בסדר. אני מגיעה חזרה לבאגסו טיפה יותר מוארת כשמסביב כבר חושך. דבר אחד בטוח,
כשאתה יושב על פסגונת קטנה לרגלי ההימלאיה, הרבה יותר קל ליישם את הציטוט האחרון.
אם אני אצליח למתוח את התחושה הזו גם לחיים בסיר הלחץ הישראלי והמערבי, אז הודו
בהחלט עשתה משהו.
