טיול בשאנטי או פרק בהישרדות

הטרק מדאראמקות ללאמבו דרך מעבר אינדראהאר

הגרסא של יהל

התגובות הרבות לסיפור של יעל על הטרק הראשון שלנו בהימלאיה, מחייבות התייחסות מצידי...

לא שהדו"ח של יעל איננו מדיוק להפליא ונאמן מאד למציאות, אבל כבר למדתי שלכל אחד המציאות שלו ואותם הדברים בדיוק יכולים להראות שונה, תלוי בנקודת המבט.

אחד הלקחים החשובים לטיול הבא, הוא לקחת כלי כתיבה לכל מקום. חבל שלא הרשיתי ליעל לקחת כלי כתיבה (ואפילו לא את ה-Palm Pilot) מטעמי משקל עודף.

פשוט קשה מאד לשחזר את ההרגשות והמחשבות שעוברות בראש באותם רגעים, עכשיו כשאני יושב במסעדה חמימה, לוגם תה מהביל וברקע מוזיקה נעימה, אני זוכר בעיקר פרטיים טכניים ולא את התחושות.

חזרנו עכשיו מריצת בקר.

ההרגשה נהדרת, הגובה כבר לא משפיע בכלל ואפשר לרוץ ולרוץ כמעט בלי סוף...

רק הברך הדפוקה שלי מחליטה לכאוב ולהתנפח דווקא בריצות הבקר האחרונות...

נזכרתי שבכל הטרק אני לא זוכר שהיא כאבה אפילו פעם אחת... מה שמהווה עדות נוספת לכך שהמסלול לא היה באמת קשה והמשקל לא רב.

בדרך כלל, כשיש לי תרמיל על הגב, אפילו בירידות קצרות, הברך כואבת ומתנפחת ואני תמיד חייב את הגרב האלסטית המיוחדת שלי...

בדיעבד כמובן הכול נראה מצוין, אפילו ירדתי עוד כמה קילו במהלך המסלול, לא יודע כמה, אבל יעל כבר מתלוננת שהצלעות שלי בולטות מידי וכל המכנסיים נופלות ממני.

אני מרגיש  מצוין ופיזית הרגשתי טוב כמעט לכל אורך המסלול, אפילו לא היה ממש קר (למעט המעבר של ה-pass) ...  רק קצת רטוב לפעמים.

אבל צריך להתחיל מההתחלה ולספר איך בכלל הוחלט על שינוי התוכנית המקורית בצורה כ"כ קיצונית ואיך נפלה ההחלטה לצאת לטרק ברמת קושי כה גבוהה מייד בהתחלה והכי גרוע - במזג האוויר הדפוק הזה.

שיעור קצר בגורמים המשפיעים על קבלת ההחלטות - או אונס מוחי עצמי:

היינו אמורים לשהות בדהרמסאלה כמה ימים קצרים בכדי להתארגן, לקנות אופנועים (מה שעשינו כבר ביום השני) ולנסוע לאזורים יבשים יותר להתחלת הטיול בשאנטי ובמזג אוויר יבש ונעים.

אך ביום השלישי מילאפ, החבר שלנו הציע שנשאר עוד קצת "לנוח" לפני שנתחיל לנסוע...

הסברנו לו - שהמזג פה לא משהו ועוד מעט מעברי ההרים ייסגרו ולכן כדאי לנו לצאת מוקדם ככל האפשר ולחזור בסוף אוקטובר לדהרמסאלה...

בנובמבר גם יש פחות תיירים והוא פחות עסוק ונוכל לטייל בהרים ביחד ולעשות "סבאבה" (מילה אהובה על ההודים שעובדים עם ישראלים).

מילפ קפץ על הרעיון והציע: "יאללה בואו נלך מחרתיים להר, יומיים שלושה ביחד... אני גם אנסה לגרור את אחד האחים שלי איתנו... וגם מאנו יבוא...".

שאלנו - מה לגבי הגשם - והוא אמר שכבר המונסונים הגדולים נגמרו וכל יום יורד פחות גשם.... מקסימום מתחבאים שעה שעתיים... ובטח בימים הקרובים יפסקו הגשמים לגמרי (באופן רשמי ובשנים קודמות הם נפסקו ב-10 בספטמבר כמו שעון שוויצרי, השנה היה מונסון קשה במיוחד ולמעשה הגשמים נפסקו רק לפני ארבעה ימים ב-19 לספטמבר - שבוע איחור).

לאחר התייעצות קצרה, שבה הסברתי ליעל שזה נחשב מסלול די קשה, אבל לפחות מוכר לנו ונהיה הרבה חברה שיוכלו לעזור, זו גם הזדמנות לבדוק איך הציוד "מתיישב עליה", לפני שיוצאים לדרך הארוכה. בקיצור התחלנו לשכנע את עצמנו בכל היתרונות של לצאת עכשיו עם מילאפ והחברה. זהו הוחלט, יוצאים מחרתיים מוקדם בבקר, לשלושה ימים, עולים עד הפאס (pass) ויורדים חזרה.

למחרת בערב יעל מגלה סימנים ראשונים של שפעת קלה, קצת חום קצת גרון אדום... לא נורא, נדחה את היציאה בעוד יומיים שלושה ... מילאפ מאשר...

ובינתיים אנחנו ממשיכים בתכנון: אם כבר עולים עד ה-pass למה לרדת חזרה... כדאי כבר להמשיך לצד השני.... הדרך מאד יפה ואם כבר "מבזבזים" כ"כ הרבה כוח על הטיפוס... לפחות ליהנות מהירידה לעמק צ'אמבה המקסים. מילאפ מאשר... נכון באמת כדאי לנו להמשיך לצד השני... יעל מאד תיהנה מהדרך והנופים והכפרים שלמטה בעמק... גם הרבה יותר יבש בצד השני (הצפוני) רוב העננים לא עוברים את ההר וכמעט שלא יורד שם גשם. הבעיה היחידה שמילאפ לא יכול לפנות יותר מיומיים שלושה, לכן הוא יכול לבוא איתנו עד ה-pass ומשם לרדת חזרה לדהרמסאלה. אבל בהחלט חבל שנחזור בגללו וכדאי שנמשיך... אחרי שהוא ירד חזרה לעיירה, הוא ישלח רכב שימתין לנו למטה בצד השני, אחרי חמישה ימים ויחזיר אותנו הביתה, (נסיעה של כ-9 או 10 שעות).

הכול נשמע נהדר, בפעמים הקודמות שעשיתי את המסלול הזה, החלק הקשה היה תמיד האוטובוסים חזרה לדהרמסאלה... ברכב פרטי גם הקושי הזה יעלם.

אחרי יומיים מנוחה, יעל מתגברת על השפעת (לבד בלי אנטיביוטיקה) מחליטים לצאת למחרת - יום ראשון, מוקדם בבוקר... מילאפ מתנצל שיום א' הוא עמוס במיוחד עבורו במשרד ולא יוכל לצאת... אבל שנצא אנחנו והוא יצא אחרינו ביום ב' בבקר וישיג אותנו לכל המאוחר ביום שלישי בבקר...

הרי רוב יום שני נבלה ברביצה למטרת התאקלמות לגובה, מקסימום שעתיים שלוש הליכה והשאר רביצה בשמש החמימה ורחצה בנהר.

הוא הרי לא ממש צריך זמן להתאקלמות לגבעות הנמוכות של 4500 מטר... כך שלא תהיה לו בעיה להשיג אותנו.

סוכם... יוצאים מחר בבקר יום א' ומילאפ יצטרף ביום שלישי לחלק הקשה של הטיפוס ל-pass... אולי אפילו נעלה עד הפסגה... תלוי באיזו שעה נגיע ל-pass איך יהיה המזג-אויר וכ"ו.

אני אורז את התרמילים... הדבר היחידי שהדאיג אותי בשלב הזה, זה איך יעל תגיב למשקל על הגב...  לא היה לי ספק שכל העליות והטיפוסים לא יהוו בעיה עבורה.

אבל מי שלא רגיל ללכת עם משקל ולא רגיל למקלות הליכה... בד"כ לוקח לו די הרבה זמן להתרגל...

כך שאורזים רק את המינימום ההכרחי, מעט מאד אוכל, מעט לבוש חם - בכל זאת ספטמבר ולא ינואר.

התרמיל של יעל די קטן אבל אני דוחס בו את כל הבגדים, המזרון ושק"ש שלה, גם את הסיר קצת אוכל וחצי מציוד הטיפוס/חילוץ.

התרמיל שלה דחוס לגמרי - אין מקום לגפרור - המשקל - בערך 8 ק"ג .. ממש לא נורא... נראה איך היא תסתדר עם זה.

התרמיל הישן והאהוב שלי נותר כמעט ריק... לא זכור לי אף טרק רציני בו התרמיל היה כ"כ ריק וקל... לדעתי פחות מ-12 ק"ג.

כולל את האוהל, הבנזיניה, הדלק, הבגדים, המזרון וש"קש שלי, החבל הארוך יותר עזרה ראשונה וכ"ו...

ממש כיף, גם יש מספיק מקום להעביר את כל תכולת התרמיל של יעל לתוך התרמיל שלי במידת הצורך.

יעל מודדת/מכוונת את התרמיל... יושב די טוב... בחדר במלון זה גם נראה די קל ולא נורא.

קמים בבקר.. בשמונה כבר יורדים מהריקשה, אחרי עליה קשה (tipa road) בה הייתי צריך (כצפוי) לרדת ולדחוף את הריקשה בעליה.

מתחילים לטפס דרך היער העתיק... עליה די תלולה הרבה מדרגות וסלעים.. יעל לא ממש מסתדרת עם מקלות ההליכה...

יוצא לה הפוך והם מפריעים במקום לעזור... אני מודה, לא השביל הכי טוב ללמוד הליכה עם מקלות...

אני נאלץ לעצור ולהמתין כל כמה דקות... המבט על הפנים של יעל אומר - "ככה לא נגיע רחוק, אולי טרקים זה לא בשבילי...."

לאחר חצי שעה שנראית כמו עשר, מתיישבים לנוח...

אני מעביר קצת דברים מהתרמיל שלה לשלי (לא יותר משני קילו)... מכוון קצת אחרת את רצועות התרמיל שלה... ממשיכים...

גם הדרך כבר קצת פחות תלולה ופחות אבנים.... נוף העמק שתחתינו מתחיל לבצבץ בין העצים... יעל נראית הרבה יותר מרוצה... ואפילו חיוך קטן מתחיל להופיע...

מגיעים ל-galu-devi, יעל נראית מאושרת, מצלמת במרץ... שותים תה... וממשיכים...

חוץ ממזג האוויר שמתחיל להתענן במהירות, נראה שהמשבר הראשון (ובשאיפה האחרון) כבר מאחורינו.

העננים נוצרים ממש לידינו וממריאים מעלה במהירות בכדי להתחבר לעננים אחרים שמשיגים אותם... תוך כמה דקות האוויר פשוט הופך לענן... ניתן לראות בערך 10 מטר לכל כיוון... לח וקריר אבל לא יורד גשם. עוד צ'אי צ'ופ ועוד תה + עוגיות ותוך שעתיים וחצי אנחנו בטריונד (triund). נכנסים לתוך הצ'אי צ'ופ (אוהל קטן מניילונים וקרשים) בדיוק כאשר מתחיל גשם זלעפות.

נתקענו בצ'אי צ'ופ הזה כשלוש שעות.. כשהגשם לא עושה שום סימן שמתכונן להפסיק או להיחלש. בינתיים מגיעים ועוזבים אורחים נוספים, כולם רטובים...

והילד של הצ'אי צ'ופ מבשל אוכל ותה בלי הפסקה...לי כבר אין מקום לאכול כלום, אחרי שאני אוכל גם את המנות שלי וגם את של יעל כי הכול חריף לה מידי.

צריך להפסיק עם ההרגל הזה של להיות פח אשפה... אבל טעים - מה לעשות....

בסוף, בערך בארבע אחה"צ הגשם נחלש קצת... לובשים את חליפות הסערה ויוצאים ... עוד שעתיים טיפוס נגיע ל-snow-line שם יש מקום לישון יבש וחם וגם אוכל טוב.

אני פותח את כל פתחי האוורור במעיל ה-Gore-Tex האיכותי שלי... ועדיין מרגיש כאילו אני שוחה במרק... אני רק מנסה לדמיין איך יעל מרגישה בתוך המעיל הכמעט-לא-נושם-בכלל שלה (כזה שנושם רק בחנות למטייל - אבל לא באמת כשמגיעים לשטח). רטוב מבחוץ רטוב מבפנים, אבל לפחות חמים.

נכנסים לאוהל של snow-line-cafe ומייד הטפטוף בחוץ הופך למבול מטורף... אנחנו מייד מפרשים את זה כסימן טוב... ברור שהאלים לטובתנו.... אחרת לא היו מחכים עם הגשם כל פעם עד שנגיע למחסה.

ילד ובחור צעיר עובדים שם, הברהמין בעל המקום, שגם קצת חבר שלי, לא נמצא... הלך... אולי יחזור מחר, אולי היום, אולי בשבוע הבא....

אנחנו מתארגנים ללילה.... הם מכינים תבשיל דל טעם, אבל טעים ליעל - או לפחות לא חריף לשם שינוי... בשקש"ים חם ונעים בחוץ גשם מטורף כל הלילה....

יעל לא מצליחה להירדם כמעט כל הלילה... זהו הסימפטום הקל ביותר והמובהק ביותר של מחלת גבהים קלה. סימן שזה בדיוק הגובה הנכון לישון הלילה...

ההתאקלמות תהיה אפקטיבית ביותר... גבוה יותר היא תהיה חולה ממש ונמוך יותר האפקטיביות של ההתאקלמות פחותה.

אני ישן מצוין... יעל מעירה אותי כמה פעמים "לבדוק רעשים חשודים"... אולי זו פרה שאוכלת לנו את האוהל מבחוץ ? אולי .... אולי יש פה עכברים ? כנראה שיש פה...

אף אחד מהרעשים האלו לא נראה לי מצדיק הוצאת האף מהשק"ש. כנראה שהאדישות שלי מרגיעה אותה... אבל להירדם היא לא ממש מצליחה... חבל...

אני חושב לעצמי - מזל שמחר יום קל... היא תוכל לנוח רוב היום... לא לישון לילה אחד - לא נורא... מחר היא בטוח תישן.

בקר... אור ראשון מסתנן דרך העננים השחורים.... גשם קל אבל בלתי פוסק...

אני יוצא לסיור קצר עם המטריה של הילד....  מציץ למטה ... אולי יהיה איזה סימן למילאפ.... מוקדם מידי.... הוא בטח יוצא רק עכשיו.... לפחות עוד שלוש שעות עד שניתן יהיה לראות אותו, אולי...

אני מצלם את האוהל של הצ'אי צ'ופ מצלם את יעל ישנה (נרדמה בינתיים)... קר מידי... אני חוזר פנימה... אין טעם לזוז מפה בינתיים ... אולי הגשם יפסיק יותר מאוחר....

ארוחת בוקר קלה והגשם מפסיק... אנחנו מעמיסים ויוצאים... כל הזמן מבטים לשמיים השחורים.... הגשם מאיים מלמעלה אבל לא יורד....

מגיעים לנהר... אפילו קצת שמש מציצה... הלב מתמלא באופטימיות... אני מדמיין אותנו מתחרדנים בשמש הנעימה על מדפי הסלע ליד המערה הגבוהה...

חוצים נהר קטן, יעל מחליטה שזה מקום טוב לרחצה... מורידים תיקים ותוך רגע קרני השמש הבודדות נעלמות גם הן.

שוב קר.. המים הקפואים כבר לא נראים מפתים כ"כ... מחליטים לוותר על הרחצה ולהמשיך.... אני מרגיע... גם למעלה, לא רחוק מהמערה יש פלגון קטן שאפשר לרחוץ בו... במילא חייבים ללכת עד אליו בכדי למלא מים לשתיה...

תוך שעה וחצי נוספים אנחנו במערה... קצת בוצי ומלוכלך בפנים ואנחנו מחליטים לוותר על המערה ולהקים אוהל... חיפוש קצר מגלה פינה שטוחה וישרה מוקפת בקירות סלע... קצת מעל המערה... מקום אידיאלי לאוהל...

איך שיעל נכנסת לאוהל... מתחיל מבול.... אני חוטף את התרמילים ומזנק פנימה.... יבש, חם, משעמם... לא רואים כלום בחוץ... למטה ענן, למעלה ענן.... גם עם מילאפ יגיע למערה, רק 40 או 50 מטר מתחתינו, לא ממש יש סיכוי לראות או לשמוע אותו.

הפסקה... של כמעט שבועיים !!

לא ממש יש זמן לכתוב כשמחליטים לפתוח-מחדש/לשפץ מסעדה, להכין סעודת ערה"ש לשמונים איש ועוד משימות רבות שלהןdead-line  מוגדר וכל זה בהודו. לזמן פה יש משמעות משלו – ובהחלט לא אותה משמעות כמו שאנחנו רגילים.

צריך כבר לגמור את הסיפור הזה... לפחות את מעט הפרטים שאני עוד זוכר...

מחר או מחרתיים אנחנו מתחילים לנדוד מזרחה, לכיוון ההרים הגבוהים וזה כבר יהיה שייך לפרק חדש...

לילה ראשון בתוך האהל הקטן שלנו... אנחנו לא עייפים בכלל, כמעט כל היום סגורים בתוך האוהל כשבחוץ משתולל מזג האוויר... משעמם ונמאס... מדי פעם הגשם נחלש ומציצים החוצה... רק כדי לגלות שלא רואים כלום – פשוט ענן אחד גדול... כל היופי של הטרק הזה הוא הנופים המדהימים מכל פינה ... לנו לא מגיע לראות אותם ?

אולי בכל זאת משהו עם התקשורת שלנו לאלים לא תקין.

מבשלים ארוחת ערב חמה בתוך האוהל ונרדמים. בבקר יבש... עדיין מעונן מאד אבל הגשם הפסיק...

קדימה לצאת, לפני שיתחיל שוב... אחרי ה-pass כבר נהיה מוגנים מהגשם, פשוט כבר אין סיכוי שירד שם גשם כ"כ מאוחר בעונה.

את העלייה הזאת אל ה-pass כבר עשיתי פעמים רבות בעבר... כל פעם היא נראית לי יותר ויותר קלה...

גם הפעם – הכי קל מכל הפעמים הקודמות... גם התיק די קל, אין כבר שלג, קצת חלק אבל בצד הזה השביל הוא טוב ואין כמעט בוץ ורוב ההליכה היא על מדרגות סלע יציבות. ערפל די כבד ולא רואים את הנוף, חבל...

בטוח שבצד השני תזרח השמש ויתגלה הנוף של ההרים הגבוהים והלבנים של רכס Pir Punjal.

אנחנו כבר כקילומטר לפני סוף העלייה ונהר של עיזים מתחיל לזרום מלמעלה דרכינו... הן מפחדות מאיתנו ומנסות לעקוף אותנו, מה שגורם להן לנפילות ולהחלקות מפחידות למדי... לפעמים ממש נפילה של 3-4 מטרים על הראש... אבל כולן מתאוששות וממשיכות לזרום מטה... הרועה הגאדי אומר שיש לו 800 ראשים...

לי זה נראה כמו הרבה יותר, אבל גם הנהר החייתי הזה נגמר בסופו של דבר ומשאיר את השביל חלק ומחורבן למדי.

כנראה שהלחות הגבוהה משפיעה על כפות הידיים החשופות שלי שמתחילות לקפוא... ממש קר להן... אני מבצע את מבחן שילוב האצבעות של יד אחת בשנייה ונכשל בגדול... רק מול העניים תוך הדרכה צמודה של המוח אני מצליח, אין תחושה בכלל... טוב עוד מעט מגיעים וכמובן שהשמש תזרח ותפשיר אותן... גם יעל ללא כפפות והיא לא מתלוננת... אני תמיד האחרון שסובל מקור... צריך להשאיר את זה ככה. חוץ מזה, לך תוציא עכשיו את הכפפות מתוך השק דחיסה שבתחתית התיק... עדיף לחכות.

אני מגיע למעבר (pass) יעל כמה דקות אחרי... מבט לצד השני מגלה מזג אוויר לא ממש מלבב.. אמנם ניתן לראות פסגות לבנות מציצות באופק דרך מסך העננים, אבל האשליות לגבי שמש מחממת מתנפצות מייד.

עם תחושת האכזבה הכאב בכפות הידיים הופך ממש בלתי נסבל...אולי בגלל הרוח החזקה שבאה מהצד הצפוני שנפתח לפנינו, אני מכניס את הידיים למכנסיים עד שיעל תגיע, לא ממש עוזר... בפעם הראשונה לא בא לי להישאר כאן על הרכס דקה נוספת.... שלא לדבר על המשך טיפוס על הסכין של ההר עד לפסגה  (moon peak 4630), כל מה שאני רוצה זה לרדת מפה ומהר... כ"כ מהר שהמחשבה על ירידה חזרה דרומה, לדהרמסאלה אפילו לא עולה לתודעה....

יעל מגיעה, אני מחליט לברך את המיקדשון הקטן של שיבא בברכה קצרה וחמימה... שהרי ברור שנצטרך הרבה עזרה מאל ההרס והיצירה-מחדש השוכן בהרים הגבוהים והשולט בם.

כמה תמונות, ממש בקושי אני לוחץ על הכפתור של המצלמה בלי להרגיש את הלחיצה.

זהו – מתחילים לרדת... הירידה לצד הצפוני תלולה ביותר וגם די חלק...לפחות ב-150 מטר הראשונים.

אני עובר את זה די מהר בדילוגים ומביט לאחור, נראה שליעל זה ייקח עוד שעה, כל מטר ארבעה צעדים וגם שימוש מופרז בישבן (או בתרמיל גב שנגרר על הסלעים החדים). המקלות שוב רק מפריעים לה, ירידה זה סיפור אחר לגמרי וגם צריך להאריך אותם.

בינתיים אני מכניס שוב את כפות הידיים למכנסיים לחימום וגם נשכב לי לאחור על סלע גדול ומביט מעלה על יעל המדדה במורד. שוב טעות של טירונים – אתה לא יודע שגבוהה מידי פה בשביל לשנות תנוחה...

כל מה שהגוף צריך עכשיו זה לעבור מעמידה ופעילות אינטנסיבית לשכיבה ומנוחה, בשביל שכל המערכות שגם ככה במצוקה יתחרפנו לגמרי... התגובה לא מאחרת לבוא.... הקיבה מתהפכת ומביאה איתה תחושת חולשה מיידית (אני לא מהמקיאים) מלווה בסחרחורת קלה. המח מתרגם לי – צריך לעמוד, בשביל זה צריך סוכר ומהר וגם "כפפות עכשיו" לא ממש יזיקו. אבל הגוף לא רוצה לזוז מילימטר... יעל נראית טוב נקווה שהיא באמת בסדר, כי נראה לי הרבה יותר קל לחכות לעזרה ממנה מאשר להלחם בגוף ולמצוא סוכר בעצמי.

בסוף היא מגיעה, מה העניינים ? אני מברר  - "בסדר – ירידה נורא תלולה ומפחידה – אני מקווה שאין עוד כאלה – אבל אני בסדר". אני מרגיע אותה שזה הקטע הכי תלול במסלול (באמת ככה זכרתי). איך אתה ?

"לא משהו" אני עונה. אולי בא לך להוציא בשבילי איזה ג'ל של טריאתלון ? יעל מועכת לי לפה שקיק של ג'ל "power gel" בטעם וניל (אני מעדיף שיהיה בטעם שוקולד אבל  אין)... תוך דקה יש השפעה, אני מתרומם לעמידה תוך סחרחורת קלה שגורמת לי לצעד לא מבוקר לאחור, ישר על המקלות שלי, שמונחים בין שתי מדרגות סלע ומתעקמים קלות תחת משקלי, (לא ממש מפריע להשתמש בהם – רק תהיה בעיה לקפל אותם אח"כ).

זהו – אני בסדר, חזרתי לעצמי מיד, כפפות על הידיים וממשיכים. התחושה מתחילה לחזור לכפות הידיים ואני מרגיש ממש טוב, אפילו חזק מאד וטוב מאד, אין זכר למה שהיה רק לפני חמש דקות. בערך בגובה 4100 מטר מתחיל יער של בולדרים ענקיים שצריך לחצות בדילוגים מאחד לשני, לא ניתן לראות שום שביל או סימן, רק ללכת בכיוון המשוער... השמיים הופכים שחורים לגמרי וכמעט ללא אזהרה מתחיל לרדת ברד חזק ואפילו כואב. חייבים להתחבא, יש פה ושם סלעים שניתן להסתתר תחתיהם, אבל זה לא ממש יבש והישיבה מקפיאה... שוב החלשות קצרה בברד ואנחנו ממשיכים – לחפש פינה שטוחה שאפשר לשים בה את האוהל.

אני מציין שהגובה הוא רב מידי בשביל הלילה וחייבים להמשיך ולרדת... לאחר כחצי שעה יש פינה כמעט שטוחה עם דשא.  אני מקים את האוהל תוך שניות... הפנים של יעל משדרות לי, שהעצירה הזו גורמת לה, מה שהקודמת גרמה לי – רק הרבה יותר גרוע... היא לא מספיקה להיכנס לאוהל ומייד יוצאת חזרה ומקיאה.

הפסקה קצרה ומקיאה שוב... אני דווקא מרגיש פיזית מצוין, אבל לראות את יעל ככה, עושה לי הרבה יותר רע מאשר הרגשתי קודם... הלוואי והייתי יכול להתחלף איתה.. לא מגיע לה העינוי הזה, ממש לא פייר....

מילא שאני אסבול, מגיע לי.... פתאום מכה בי ההכרה עד כמה פגיעה ושברירית היא יכולה להיות, למרות כל הטריאתלונים שבעולם. לא שגברים חסונים אינם סובלים ממחלת גבהים, לא שלא הייתי בעצמי במצבים קשים הרבה יותר, אבל משום מה במקרה שלה זה נראה ממש לא פייר ורע הרבה יותר. אני מנסה להרגיע, זה בסדר, זו תגובה צפויה לגובה הזה... ננוח קצת וכשיפסק הגשם נרד מהר מהר למטה.

אני מכסה אותה בש"קש מחבק והמצב קצת משתפר. הגשם מפסיק, יעל צריכה עוד לנוח קצת, אני יוצא לחפש את הדרך הכי קצרה אל מחוץ ליער הבולדרים, כדי לא לבזבז זמן אח"כ בירידה ביחד. מטפס, יורד עולה, ממלא מים בבקבוקים מהנחל ומוצא את השביל... חוזר לאוהל, שותים מים ומתקפלים וזזים. יעל די בסדר, שכחתי למדוד לה דופק במנוחה ונראה לי שהיא נושמת איזה שתיים שלוש נשימות אקסטרה לכל דקה, אבל היא מדווחת שהכול בסדר..."בו נרד מפה – לא טוב פה – צריך לרדת"..

מתחילים לרדת עוברים את הנחל הקטן ועוד אחד... כשני קילומטר הליכה קשה בין הבולדרים הענקיים, אבל בסך הכול ירידה של 75 מטר מהחנייה הקודמת ושוב מתחיל ברד נורא. שוב מתחבאים תחת סלעים גדולים, שוב קופאים, שוב ממשיכים ללכת בברד, שוב תחת סלעים... לא עושה שום רושם שהסערה הזו מתכוננת להיפסק... המצב מתדרדר, קר, רטוב, חלק... אני די נלחץ, איך אני מוציא אותה מזה ?

לבדי הייתי נכנס מתחת איזה סלע גדול, שוכב באפר, מתכסה באוהל או ב-bivouac sack   האישי שלי, והולך לישון ללא כל דאגה. משום מה, האופציה של יעל מכוסה באפר ובוץ שוכבת על הרצפה תחת סלע לא נראית לי.

מגיע לה הרבה יותר טוב ובניגוד אלי, היא ממש ממש תסבול מזה. גם למצוא מחסה טוב לשני אנשים זה משמעותית יותר קשה מאשר לאחד ואין לנוbivouac  רק אוהל.

אני מכריז – מוצאים מקום לאוהל וזהו – ישנים פה, אין ברירה.

לאחר שעה רטובה וקרה במיוחד (שוב הכפות ידיים קופאות לי – הכפפות לא נגד מים), אנחנו מוצאים פיסת אדמה ישרה, ממש ליד אגם nag-dal, הכול מכוסה בעשרה סנטימטרים של ברד קשה....

הגובה 3940, לפחות 500-400 מטר גבוהה ממה שרצוי לרמת ההתאקלמות שלנו.

מקימים אוהל, מתארגנים לשהיית לילה, יש מים בשפע, אבל לא בא לבשל... ליעל במילא אין תאבון (עוד הקיאה איזה פעמיים נוספות) ואני מתעצל יותר מאשר רעב. לפחות חם ויבש בתוך השקשי"ם.

למרבה ההפתעה נרדמים די מהר. אני מתעורר בבהלה.... איך אתה מעיז להירדם הרי היא מפתחת מחלת גבהים... אתה חייב להשגיח עליה ולבדוק נשימה וחרחורים כל הזמן...  אני בודק... היא אפילו לא מתעוררת... ישנה טוב, שנת ישרים... כל ה-vital signs בסדר גמור... נהדר שתישן – זה הכי טוב.

אני מכוון שעון לעוד שעתיים, לבדוק שוב וכך חוזר חלילה רוב הלילה.

בוקר, עבר בשלום הלילה המסוכן... עכשיו כבר מאוקלמים לגובה הזה וסכנת הגבהים מאחורינו...

שמש אין, עננים יש, ומתחילים לרדת... צריך לפצות על אתמול, אחרת לא נספיק לפי התוכנית.

אני מתחיל ב-double-time  ואחרי כמה דקות מבין שלא משנה מה יהיה הקצב שלי... ליעל יש את הקצב שלה... וככל שיותר חלק ויותר תלול הוא יותר איטי. לפעמים אפילו פחות חלק ופחות תלול רק יש יותר תהום למטה והקצב יורד עוד יותר... כך שאין הרבה קשר בין דרגת הקושי האמיתית לבין הקצב שלה... הגורם המשפיע ביותר הוא הפחד וכנראה שיש לה מזה מנות גדושות. מה אני יכול לעשות נגד זה ?

לא הרבה, רק לחכות, לא לפתוח פערים גדולים ולתת יד במקומות המפחידים במיוחד.

מתגנבת למוחי המחשבה/הבנה שלא נגיע למקום הלינה המתוכנן עוד היום, אולי אולי אם לא יהיה גשם בכלל, אבל השמיים לא מאפשרים לי לסמוך על זה יותר מידי... אני מודה לאלים על כל דקה שבה הם מחזיקים את הגשם תלוי מעלינו, אבל אני מבין שגם הם יתעייפו מזה בקרוב.

אני מנסה לשחזר ולהסריט במוחי את הדרך שלפנינו... מה שאני זוכר זה רק תהומות ושיפועים ולא ממש מקום לאוהל... אבל אוהל אחד קטן, בטוח יהיה מקום טוב... בכלל הדרך מאד שונה ממה שאני זוכר אותה.

לא שאני חושש שאנחנו לא בשביל הנכון, בזה אני בטוח, גם כל כמה זמן יש איזה פרט תכסית או אחר שזכור לי בבירור ומאשר לי את הנ"צ... אבל הכול נראה מאד מאד שונה ולעיתים ממש קשה לי להחליט ולמצוא את ההמשך הנכון. לפעמים כשאני כמעט בטוח שטעיתי, בדיוק אז אני מוצא סימן מאשר נוסף... בסך בכל טעיתי פעם אחת בלבד בכל המסלול, ממש בסוף כשכבר ראינו את בתי הכפר ומיהרנו אליהם, אבל תוך 5-10 דקות הבנו את הטעות ותיקנו, לא נורא.

לגבי הערכות לא נכונות של מעברים מסוכנים, שיקול-דעת מוטעה והחלטות אומללות, זה כבר סיפור אחר, פה דווקא כן הייתה לי שגיאה גדולה (טוב שרק אחת) שבסופו של דבר רק בזבזה לנו שעתיים שלוש והביאה את יעל לרמות  פחד חדשות, אבל יכלה להיגמר ממש לא טוב – אבל על זה עוד מעט.

עונות השנה ומזג האוויר משנים הכול... העשב גבוה ומסתיר את כל סימן לשביל, לפעמים גבוה מאיתנו, המפולות ו-land slides הרבות בכל קיץ גורמות לחלקים שלמים של ההרים להעלם לגמרי והכי גרוע – הבוץ, בוץ חלק מאד, כמו חמאה. לרגליים אין ממש סיכוי ליצור אחיזה בקרקע על הבוץ הזה ובשיפועים האלה... הן משמשות רק להחלקת המשקל של הגוף והמקלות הם אמצעי האחיזה היחיד בקרקע, כאילו שנועלים גלגליות... זה דורש הרבה כוח בידיים, שזה לא הצד החזק של יעל וגורם להפעלת שרירי הרגליים בצורות חדשות וכואבות במיוחד.

וכך אנחנו מדדים לאיטנו  וממש בצהרים מגיעים למקום הבעייתי ביותר.

בדיעבד אני נזכר ששמש חמימה יצאה והאירה את דרכינו בקטע הזה. אני חושש לדמיין איך זה היה נגמר אם היה מתחיל גשם. גם בשמש היה חלק מאד. השמש מהווה תמיד גורם משפר אמוציונאלית ומניסיוני הקצר בהרים, יש דברים שפשוט לא ניתן לעשות כשאין שמש ואילו כאשר השמש יוצאת אותו הקושי נעלם כלא היה.

בכל אופן, מדובר בחציית קניון ובו נחל קטן כשגם הירידה אליו וגם העלייה לאחר החצייה הם על קירות סלע תלולים וחלקים ומים קרים ובוץ נוזלים ומשפריצים עליהם מכל כיוון אפשרי.

אני עוצר לפני הירידה ומתכנן... איך יורדים לא ממש ברור, גם עקיבות העיזים נשטפו במים, לגבי העלייה בצד השני, ברור מאיפה הלכו העיזים אבל זה נראה דרדרתי מאד, תלול, חלק ומסוכן... מבט נוסף מגלה מדף סלע גבוה מאד בצד השני, שנראה פחות דרדרתי וגם סימני מעיכה של עשב שיוצרים דרך גישה תלולה מאד עד אליו. אני מחליט לנסות ולהגיע למדף הגבוה ולעבור עליו. לאט לאט אנחנו יורדים/מחליקים לתחתית הקניון.

אני מתחיל לטפס על העשב המעוך בצד השני, ליעל זה נראה תלול ומפחיד אך היא ממשיכה אחרי... השיפוע הופך תלול עוד יותר, כמעט קיר, וסימני המעיכה של העשב נעלמים, יש עוד די הרבה עד מדף הסלע... מהצד השני זה היה נראה יותר קרוב ופחות תלול. אני חושב לעצמי, איך יעל תעבור את זה, הרי אני בקושי מתקדם פה... בינתיים עולים עוד למעלה והעסק רק נהיה יותר תלול ויותר מפחיד. אני מביט לאחור ומבין שגם לרדת חזרה כמו שבאנו יהיה די בעייתי, גם ככה זה על גבול היכולת. אני מבקש מיעל לעצור ולהמתין ואני מנסה להתקדם כדי להבין כמה נשאר עד המדף... פתאום כל האדמה מתחתי מתחילה להחליק מטה ואני עליה, אינסטינקטיבית אני נועץ את שני המקלות מעל כל המפולונת הזו ונופל עם כל המשקל על המקלות... נעצרתי. אני תלוי על המקלות ולא ממש יש איפה לשים את הרגלים... לא ברור איך, אבל אני מצליח לחזור לכיוון יעל שניים שלושה צעדים ורואה אותה. טוב שהיא לא ראתה את ההחלקה הזו. אני מתיישב על שפת המצוק ... זמן לחשוב. להגיע למדף הנכסף, זה כנראה לא אפשרי בלי עגינות וחבלים. עגינות לא ממש ניתן למצוא פה, כל הקיר שברירי ולא יציב. לחזור כמו שבאנו זה תיאורטית חייב להיות אפשרי אבל מעשית זה לא ממש נראה אפשרי. ואם נחזור שוב תהיה הבעיה של איך להגיע למקום שבו טיפסו העיזים, בהנחה שזו כנראה היציאה היחידה מהקניון. חוץ מזה העיזים הולכות בכיוון ההפוך לנו כך שכל מה שהן צריכות זה פשוט להחליק וליפול מטה על הקיר התלול (מה שמסתבר שהן מצליחות יפה ברוב טיפשותן) ולא לטפס עליו למעלה.

אני חוזר ליעל, לא נראה שהיא רוצה לזוז אפילו מילימטר מהמקום בו היא תקועה. יש שם איזה שני סלעים גדולים וכמה שברים של גזעי עצים רקובים. אני מחליט שהדרך היחידה זה לגלוש למטה. כך גם נגיע קרוב למקום בו מתחיל הטיפוס של העיזים. די הרבה זמן לוקח לאלתר עגינה לחבל שמניחה את דעתי. יעל גולשת, למטה תוך אבטחה שלי מלמעלה. אני משנה את העגינה ל-"גולש אחרון", הרבה פחות סימפאטי, אבל אין מספיק ציוד למשהו יותר טוב ונראה לי שאנחנו עוד נצטרך את החבל בהמשך, כך שלהשאיר אותו שם זה לא ממש נראה לי.... אני למעשה מטפס למטה תוך הפעלת מינימום עומס על החבל... למה לבדוק את העגינה האומללה הזו... אני מצליח לטפס מטה ומגיע ליעל. במאמץ רב אני משחרר ומושך את החבל בחזרה אלינו. עוד גלישה קצרה מפה לתחתית הקניון, כבר הקיר פחות משופע, יעל למעשה מטפסת למטה לבדה תוך שאני מאבטח אותה מלמעלה... אנחנו למטה. צריך רק להעביר את התיקים ואת עצמנו את המים ואז להתחיל ולהתמודד עם הטיפוס בנתיב העיזים.

המים לא עמוקים, 50-60 ס"מ, יעל מכריזה שמים קרים לא מפחידים אותה, רק הגובה, ואין לה שום בעיה לעמוד במים ולהעביר את התיקים, אני משלשל לה תיק אחרי תיק והיא מניחה אותו בצד השני. עכשיו רק אני צריך לעבור את המים ואני דווקא מפחד יותר ממים קרים מאשר מהגבהים... אני מחליט על קפיצה לרוחק... שמצליחה בדיוק על המילימטר... (לא מסוכן – מקסימום רטוב).

שנינו בצד השני. משאירים את התיקים ומתחילים לטפס על הקיר הרטוב, אין שום סיכוי לעגון חבל... הכול מתפרק, אני הולך כמה סנטימטרים לפני יעל מחזיק אותה ביד אחת את שנינו ביד השנייה ומעביר אותה מטר אחר מטה... זהו עברנו... אני עוד צריך לחזור את העסק הזה פעמיים נוספות בשביל כל תיק...

הפעם האחרונה, אמנם רק עם התיק הקטן של יעל, כבר ממש מורטת עצבים, אני חושב על הסטטיסטיקה שאומרת שפעם אחת להצליח צריך קצת מזל, אבל פעם שלישית כשאתה כבר מותש מכל העסק, זה הופך להיות מסוכן סטטיסטית... אני מגיע ליעל תשוש מאד. שותים מים וממשיכים... השמש שוב מחליטה לוותר לעננים השחורים וברור שאנחנו שוב הולכים להירטב... רק שיש סיכוי שנגיע למטה, למקום שבו אפשר לשים אוהל לפני הגשם...  לא עוברת שעה ומתחיל מבול... מתחבאים במערה קטנה ושוב מתחיל להיות קר... בהמשך רואים יער. היער על שיפוע די תלול אבל לפעמים העצים יוצרים משטחים קטנים מאוזנים, גם רואים שביל די ברור ביער והעצים כ"כ סבוכים שהגשם לא חודר בהרבה מקומות.... עוזבים את המערה ומתקדמים לאט בגשם לכיוון היער. באמת אפשר להתחבא מהגשם בין העצים וכך גם עושה רועה עם עדר של כמה מאות עיזים. מורידים תיקים ונחים, אני מתחיל להסתובב בין העצים ולחפש מקום לאוהל. כבר אחר צהריים, ברור שלא נגיע היום להיכן שתכננתי וגם לא נראה שהגשם מתכוון להפסק. אין מטר רבוע ללא שיפוע בכל היער המחורבן הזה...פשוט אין. אני מחליט לייצר קרקע שטוחה. יש מקום שבו השביל עובר ממש לצד אחד העצים הענקיים, מצידו העליון. אני מניח גזע גדול ורקוב על השביל, כך שהעץ מונע ממנו ליפול למטה. מסדר את ארבעת מקלות ההליכה שלנו על הגזע הרקוב לבין המדרון, מוסיף כמה אבנים וסלעים כך שנוצר בערך מטר רבוע פחות משופע... על העסק הזה אני מקים את האוהל ועוגן אותו טוב עם יתדות לאדמה. כבר ברור מראש שזה הולך להיות לילה קשה, אבל אין ברירה.

בלילה כל סיבוב וכל תזוזה ואני מחליק עם השק"ש על המזרון. כל הלילה צריך להפעיל את שרירי הרגלים כדי לא להחליק למטה... לא המנוחה הכי טובה שאפשר, אבל מצליחים להירדם מידי פעם והכי חשוב, חם ויבש.

בוקר... אין לנו מים ואנחנו כבר מאד צמאים... מתחילים לרדת... זה היום ממנו אני הכי חושש, בגלל הסיפורים הרבים על מפולת הסלעים הגדולה (land slide) שצריך לעבור. המפולת היא חדשה, מהשנה שעברה, כך שלא זכיתי לראות אותה עדיין. היא גרמה לשינוי משמעותי של המסלול ואפילו מוסיפים יום נוסף לכל הטרק בגללה. הרועים המדריכים, מילאפ וכל מי שדיבר איתנו ידע להפליג ולספר על נפלאות המפולת האיומה הזו והם אנשים שלא מרבים לדבר בכלל ובפרט לא על קשיים בדרך.

חוץ מזה צריך לחצות את הנהר הגדול, ממש לפני המפולת. את זה עושים בהליכה על הקרחון שמעל הנהר, שאמור עוד להחזיק מספר ימים נוספים, לפני שילך בדרך אבותיו, יתרסק לנהר ויהפוך למים, בדרכם לאוקיינוס.

כל רועה שפגשנו בדרך ידע לומר:  snow-bridge okay... כלומר הם מודים לאלים על כל יום נוסף שהקרחון מחזיק מעמד ומקווים שהוא לא יחליט להתרסק תחת העדר שלהם.

לאחר כמה דקות אנחנו זוכים למבט ראשון על המפולת... רחוק בצד השני של הנהר אבל ישר מולנו, קיר של מאות מטרים וכל כמה דקות סלעי ענק מתגלגלים מלמעלה ומתנפצים מטה ברעש אדיר.

עוד כמה דקות וגם הקרחון שמעל הנהר מופיע ישר מתחתינו... נראה שלם. אני מנסה לצפות רחוק ולמצוא את השביל שאמור לעקוף את המפולת מלמעלה, אבל לא רואה כלום. התוואי היחידי בו ניתן, אולי, לעקוף את המפולת, נראה כמשימה קשה ליומיים שלושה ובטח שאין מקום לחניית לילה בדרך. עכשיו אני מבין על מה כולם דיברו. וכמובן, שכדרכם הם לא הגזימו, אלא להיפך, המעיטו מאד בגובה המפולת ותלילות הקיר עליו יש לטפס.

אני דמיינתי לי איזו דרדרת קטנה שעוקפים תוך מקסימום שעה שעתיים.

אין ברירה, מתחילים לרדת, בשיפוע התלול והבוצי, יעל על התחת, אני על המקלות... עוד כמה דקות מגיעים למים... ממלאים בקבוקים וכל אחד גומע ליטר מים. אוכלים את השקית הקטנה האחרונה של החטיף ההודי (katha mitta) ובזה כמעט מסתיים מלאי האוכל שלנו (נשארה רק עוד חבילה של אטריות לערב).

תכננו להיות עוד הערב באוטו בדרך לדהרמסאלה....

טיפוס קל נוסף על סלעים רטובים ואנחנו ליד הקרחון. נראה עדיין טוב, אבל לייתר בטחון נקשרים בחבל בטחון... אני צועד כ-20 מטר לפני יעל והיא מאחור על הנתיב שלי – שתיים שלוש דקות ואנחנו בצד השני.

עוד מכשול מאחורינו... נשאר רק הטיפוס הבלתי אפשרי על הקיר הזה בגובה מאות מטרים, בכדי לעבור מעל המפולת ולהגיע לכפר. שביל אין, אני מגשש אחר כל בדל סגריה וכל גרגיר חרא של עז משמח אותי מאד... אין שיחים, אין אדמה, כך שאין עקיבות, רק סלעי ענק... אנחנו מטפסים עליהם ומתקנים כיוון לפי החירבונים שמתגלים מידי פעם. יעל ממש לא בטוחה שזו הדרך, אני כן.. אמנם זו לא ממש דרך, לפי שום הגדרה, אבל הסריקה שבצעתי מהצד השני לא אפשרה שום תוואי אחר והחרא, אמנם מעט מאד אבל מהווה אישור. לאחר כשעה וחצי טיפוס הסלעים נגמרים ונכנסים ליער אורנים. המדרון הופך עוד יותר תלול, אבל מחטי האורנים שמרפדים את האדמה מתגלים כלא חלקים כלל ומאפשרים אחיזה טובה מאד לרגליים ולמקלות. מתחילים גם שיחים רבים שמפריעים להתקדם אבל גם מאפשרים להיאחז בהם מידי פעם. חלק גדול מהטיפוס הוא ממש בזחילה על ארבע, מידי פעם עוצרים לנוח ולהרגיע את הנשימה ליד איזה עץ גדול. כמטר משמאלנו גבול המפולת. פשוט מפסיק היער ומתחילה הדרדרת האין סופית. מה שייפול לשם פשוט יעלם מייד. כמו שכנראה קרה להמשך היער שנסחף מטה ביחד עם כל ההר.

פתאום שומעים בכי של גדי קטן, תוך כמה דקות מגיעים אליו... האימא שלו קוראת לו לבוא אליה אבל הוא תקוע מאחורי כמה סלעים ומפחד לטפס, נראה שהוא רק נולד היום. מוזר לי מאד שהרועים השאירו אותם פה לבד, אבל מה לעשות... ממשיכים. אני מביט למפולת ורואה שהשיפוע שלה מתחיל להיות פחות תלול, מעל נשארו רק עוד מאה או מאה חמישים מטר מתחת נפילה של כ-700 מטר... ממש מבהיל. אני מבין שאנחנו כבר לקראת הסוף. זה מאד מעודד, לא האמנתי שנגיע לכאן תוך שלוש וחצי שעות... היה נראה שזה ייקח את כל היום. במקום בו המפולת מתחילה להיות פחות תלולה יש סימנים ברורים שעברו רועים עם עדר... יש עקיבות וגם קצת בולי עצים מוחזקים בסלעים שנועדו להבטיח שהעיזים לא יפלו למטה. אבל גם בחלק הפחות תלול שמעל העקיבות המפולת עדיין פעילה ומידי פעם נופלות אבנים, אמנם אבנים די קטנות, אבל ברור שכל העסק הזה מאד לא יציב. מילאפ אמר בפירוש לעלות עד מעל המפולת ולא לעבור במפולת. חוץ מזה כמה זמן כבר נשאר עד הסוף, מקסימום שעה... ממשיכים לטפס דרך שיחים סבוכים וסלעים רטובים, ממש קשה לטפס ונגמרו כל סמני הדרך... אין יותר חרא אין מעיכות של עשב... לא נראה שמישהו עבר פה בחודשים האחרונים ואנחנו הרי יודעים שאתמול עברו את המפולת לפחות 1000 עיזים. כנראה שהם עברו דרך המפולת, במקום שראינו קודם ולא המשיכו מעליה. אולי כל החלק העליון של המפולת חדש ובכלל אין דרך מעליו ? אולי מילאפ לא יודע את זה ? ואולי הוא לא התכוון לגמרי מעל המפולת כולה, אלא רק מעל החלק התלול שלה ?

פתאום אני מבחין בדמות ביער מתחתינו, במקום שבו היה הגדי הקטן ואימו... אני צועק לדמות והרועה צועק לנו חזרה ומאותת לנו נמרצות לחזור. אנחנו מתווכחים קצת בצעקות, אבל הוא נחוש מאד – שנחזור למטה מיד. אנחנו מתדרדרים חזרה אליו והוא מסביר לנו שצריך לעבור בדיוק במקום שראיתי קודם. אני מראה לו שיש אבנים שעדיין נופלות מלמעלה והוא מסביר שלכן צריך לרוץ מהר מאד.

מקרוב, המעבר של המפולת נראה עוד הרבה יותר תלול ממה שנראה מרחוק וברור לי שליעל ייקח הרבה מאד זמן לעבור את החמישים מטרים האלו, אם בכלל. אני מאד לא מרוצה מהעניין ומנסה לשכנע אותו שאפשר לעבור מעל לכל המפולת. הוא יודע שאי אפשר ולא משאיר מקום לספק. טוב צריך לעבור. אולי לפחות הוא ייקח את התיק של יעל ? אני מציע לו 100 רופי (שהם עשרה שקלים – הרבה כסף במושגי המקומיים בהרים), הוא די מפחד מהמפולת בעצמו, אבל רוצה לעזור. הוא מוודא מספר פעמים שהכסף זה רק עד הצד השני של המפולת ושלא נצפה ליותר מזה... ומתחיל להוריד ממני את התרמיל...  אני מראה לו שייקח את של יעל אבל הוא רוצה את שלי הגדול יותר...

מצוין, שייקח את שלי ואני אקח את של יעל... אני עוזר לו לשים את הרצועות של התיק ולוקח את התיק שלה בעצמי... הוא חוטף ממני את התיק של יעל, זורק אותו מעל הראש שלו ומתחיל לרוץ כמו מטורף לתוך המפולת... בשנייה הראשונה אני כבר מתחיל להספיד אותו (ואת התרמילים שלנו) אבל לא – הוא לא מתרסק אלא ממשיך להתקדם במהירות עצומה כאילו הכוח הצנטריפוגאלי של המהירות שלו, מצמיד אותו יותר טוב לקרקע.... מי יודע אולי זה עובד... אני מתחיל לחצות, נותן יד ליעל ועוזר לה קצת בהתחלה הדרדרתית במיוחד... ברור שאני לא אוכל לרוץ את זה כמוהו, אבל גם ברור לי שלא תהיה לי בעיה לעבור את זה די מהר. לגבי יעל, אני לא בטוח.... אני מסביר לה להביט למעלה ולבדוק שאין סלעים מתדרדרים... פה הם מתדרדרים עדיין די לאט ואפשר תיאורטית להימנע מלפגוש אותם, גם יש מידי פעם סלעים גדולים שאפשר להתחבא תחתיהם במקרה ומתגלגלים מלמעלה מספר סלעים ביחד. אני עוד לא הגעתי לחצי הדרך (25 מטרים) והוא כבר מתחיל לחזור אלינו וצורח שנמהר – צ'אלו צ'אלו – מהר מהר... יעל עוד בחמישה המטרים הראשונים. הוא בא בריצה, עוקף אותי (כמעט מפיל את עצמו למטה תוך כדי עקיפה) וממשיך ליעל... אני מקווה שהוא יעזור לה יותר מאשר יבהיל אותה... זה נראה טוב, הוא ממש גורר אותה וביחד הם מתקדמים הרבה יותר מהר... הופ, אני כבר בסוף, על הקרקע היציבה, מחוץ לסכנה. עוד דקה והם גם מגיעים. אני מתמלא הרגשת הקלה מדהימה... זהו, הכול מאחורינו עכשיו רק צריך ללכת עד לכפר, מקסימום חמש שעות, הדרך זכורה לי כנוחה וטובה ואפילו הגשם כבר לא יוכל להפריע יותר מידי.

 כמובן שלאחר מספר דקות מתחיל גשם, בדיוק כשאנחנו מגיעים לקבוצה של רועים ועדר גדול במיוחד, שיושבים ומכינים צ'אפאטי חם ושותים חלב עיזים טרי.

אנחנו מקימים את האוהל בתוך משטחי החרא הטרי של העיזים ואני כבר מדמיין כמה עבודה תהיה לי לנקות את האוהל. הגשם נחלש ואנחנו מצטרפים אליהם לסעודה. יעל מודיעה שהיא יכולה לחיות על הצ'אפטי החם והחלב הטרי בלי שום בעיות. זה באמת טעים ובפעם הראשונה במהלך הטרק הזה, ממש כיף לנו.... למרות הריח של הקקי בכל מקום. אנחנו הולכים לישון מוקדם, שבעים ומרוצים. אני כבר מדמיין את הנהג של מילאפ שבערך עכשיו מגיע למקום בו מסתיים הטרק. בטח עוד כמה שעות הוא יתקשר לדווח שלא הגענו וכולם יתחילו לדאוג. אין מה לעשות, חוץ מזה יום איחור בהרים ועוד במזג אוויר כזה זה בהחלט סביר. אני מדווח ליעל שמחר בשעה הזו כבר נהיה בנסיעה חזרה.... היא לא מאמינה.

בשש בבקר עוד יורד גשם... ממתינים באוהל, ומכינים תה גם לנו וגם לשכנים שלנו. בשמונה הגשם מפסיק, מתקפלים והולכים. השביל הרחב והטוב שזכרתי מתגלה כחלק מאד בתנאים הרטובים הללו וההליכה מאד איטית. יעל מאד עייפה עם יבלות גדולות וכואבות, שרירי הרגלים כואבים מאד בירידה. ואז שוב מגיע עדר של עיזים מולנו ומנסה לעבור דרכינו תוך שהן נופלות מסביב לכל עבר. לאחר כארבע שעות הליכה קשה, אנחנו מעל הכפר. בתי העץ ורעפי הצפחה פרוסים מתחתינו. עוד שעה לארוחת הצהרים. בכניסה לכפר כל כך שליו ויפה שיעל מודיעה: "אני לא זזה מפה שבוע". אני מסביר שחייבים להגיע היום לרכב הממתין. עוד שלוש ארבע שעות הליכה ונגיע. גם נמצא מישהו שיסחב לך את התרמיל. בינתיים ננוח שעה שעתיים ונאכל ארוחת צהרים טובה.

למעשה מפה ועד החזרה לדהרמסאלה, אין לי הרבה מה להוסיף על הסיפור של יעל. שוב אין נקודות מבט שונות לדברים ושארית הדרך מדהימה ביופייה והכול טוב ונעים מאד (למרות הגשם).

יעל הודיעה שהיא "מרחפת" ללא התיק וכל התלאות כאילו נשכחו.

הבטחתי שנחזור בחורף לכפר הזה. נשכור את אחד מבתי העץ המדהימים האלו ונגור כאן כמה שרק נרצה.

בסיכומו של דבר, הלקח הכי חשוב מכל המסלול, הוא להביא כלי כתיבה, כדי לא להצטרך לשחזר את כל החוויות, שבועיים אחרי, כמו שאני עושה עכשיו. ברור שחלק גדול מהדברים נעלם ומתמוסס בזיכרון.

יהל.

רביעי באוקטובר.

דהרמסאלה, הודו.

לתמונות מהטיול

לגרסא של יעל